לפרוש מהאוניברסיטה? לא מסוגל לקבל החלטה!

שלום,

אני סטודנט בן 24. אני לומד כבר שנה שלישית מקצוע כלשהו באחת האוניברסיטאות בארץ, ועל הנייר נשארה השנה הזאת ושנה הבאה ואז אני אמור לסיים. העניין הוא שכבר במהלך שנה א' התעורר בי הרצון לפרוש מתוך ההבנה שאני לא באמת ממצה את עצמה באוניברסיטה הזאת, לא נהנה ורואה בכלל את העתיד שלי בחו"ל.

אני זוכר את עצמי כבר בסמסטר ב' של שנה א' מסתובב בחוץ אבוד וחושב ביני לבין עצמי מה אני עושה פה. מאז, לכל אורך התואר, בכל סמסטר אני מתכנן לפרוש, אבל מהפחד של "לבזבז את נקודות הזכות שכבר צברתי" אני לא עושה את זה, וממשיך לסבול.

כמובן שכל הסביבה שלי מפעילה עליי מכבש לחצים להישאר בתואר כי "אחרת תהיה אפס, לא יהיה לך כלום, תעבוד בעבודות הכי נחותות. אתה חייב להמשיך את התואר גם אם אתה סובל. תעשה אותו בכוח". כלומר, לסביבה לא אכפת אם אני סובל או שטוב לי, אכפת להם רק שאני אגשים את הציפייה החברתית- שיהיה לי תואר ראשון.
חשוב לי לציין שהתואר שאני עושה לא מקנה לי שום מקצוע, כך שנראה לי שהתואר הזה לא הולך לעזור לי הרבה במקומות עבודה, וזה בכלל מוריד לי את המוטיבציה להמשיך אותו.

"מה כל כך רע לך?" בטח תשאלו. אז אני אענה לכם: זה שילוב של מספר סיבות שבגללן אני קם בבוקר ומרגיש כמו מת מהלך! אבל הסיבה העיקרית היא..........אין לי לא חברה ולא סקס! כשבאתי לפה הייתי בטוח שאני אמצא פה חברה, ואם לא חברה אז לפחות סטוצים על בסיס קבוע. ופשוט......גורנישט! כלום! לא חברה ולא סטוצים. קרו כמה דברים בודדים במהלך התואר, אבל הם היו עם בנות שלא נמשכתי אליהן! לכל אורך השנתיים וחצי האחרונות אני חש שאני בעינוי סיני אכזרי במיוחד: אנשים סביבי מתנשקים, מתמזמזים, מספרים על חיי המין שלהם, חוגגים את החיים- ואני מסתכל מהצד ורואה את השנים חולפות (ושלא תחשבו שלא ניסיתי 1000000 פעם להתחיל עם בנות ולצאת מהמצב הזה- זה פשוט לאאאא הולך!!!)

יכול להיות שתגידו: "איך זה שתעבור לחו"ל יפתור לך את הבעיה". והתשובה שלי היא שכרגע בעיר שאני גר בה האפשרויות מאוד מוגבלות, וברגע שאני אעבור לעיר גדולה בחו"ל יהיו לי הרבה יותר אופציות, ואני גם אוכל להשקיע בנושא יותר זמן מאשר עכשיו, כשאני קבור בספרות ומחברות.
דבר שני- כולנו יודעים שהמצב בישראל כל מה שקשור ליחסים קשה יותר, זאת מדינה שמרנית וקשה מאוד להכיר כאן. ואין מה לעשות- כשהייתי בחו"ל היה לי קל הרבה יותר.

ואני סובל לא רק בגלל חוסר בבנות- גם חיי החברה שלי כאן לא מזהירים, ובסופי שבוע כל הסטודנטים בורחים להורים ואני פשוט נרקב בבית כל השבת.

בנוסף, אני מרגיש שיש לי חלומות ושאיפות שאני לא מממש בגלל התואר הזה, שתקוע לי כמו עצם בגרון. אני לא יכול לקדם את החיים שלי, לעבוד, להרוויח כסף להיות עצמאי ולהרגיש ג-ב-ר בגלל התואר הזה! וכנראה בגלל זה אני גם לא מושך בנות!

ודבר אחרון- היחסים עם ההורים שלי קשים מאוד, אפילו לומר זוועתיים, וכל עוד אני עושה את הסיוט הזה שנקרא תואר אני תלוי בהם לחלוטין. זאת עוד סיבה שאני, בגיל 24, מרגיש כמו ילד בן 6 וזה פשוט מחליא אותי כל יום וגורם לי להתקפי זעם וחרדה תכופים.


אבל למרות כל מה שאמרתי- עדיין הייתי פה שנתיים וחצי ועדיין צברתי פה נק"ז שחבל לאבד.

מה שבטוח- אני לא יכול להמשיך במצב הזה של ההתלבטות. זה הורג אותי, זה מחליא אותי, אני מרגיש כמו זומבי. כמעט בלתי אפשרי בשבילי לקום בבוקר כי אני רק חושב על כל הסבל שמחכה לי באותו יום.

מה עושים???? אני לא מסוגל יותר! צריך לפעול לפני שיקרה אסון. עזרו ליי!!!