לספר לאמא הכל יכול להזיק, מה עושים עם הורים מתעלמים?

לפני הכל אזהיר שזה הולך להיות ארוך ואודה לכל מענה והתייעצות :)

מאז שהכרתי את עצמי, היו אומרים לי ש"אמא היא החברה הכי טובה" ו"אמא יודעת הכי טוב", הבעיה היא שזה לא נכון, לפחות במקרה שלי.
בת 14 כמו שכתוב, מבוגרת לגילי, כלומר אוהבת דברים ונוהגת בדרכים של מבוגרים.
לפני שנתיים נכנסתי לדיכאון עמוק, שאף אחד לא ידע עליו, חתכתי כמובן כידוע לאנשים בדיכאון והייתי אובדנית, קניתי תרופות בסתר ונהגתי ליטול אותם בכמויות מסחררות בזמן תקופות קשות.
עד היום אני בדיכאון ולפני חצי שנה היה ניסיון התאבדות שכלל 25 גלולות אקמול.
אמא יודעת על הדיכאון, ועל החתכים, אבל לצערי אינה עושה דבר. אל תטעו, איני פוגעת בעצמי בשביל תשומת לב מההורים!
אמא, הבן אדם שעל פי דעת כולם אמור להבין אותי הכי טוב! היית אמורה לעצור הכל כשראית צלקות על ידי! לדבר איתי ולהגיש לי עזרה! להפנות אותי לטיפול ראוי ולתמוך בי בדרכי! היית אמורה להבחין בהקאות שלי! כי לאן את חושבת שאני הולכת אחרי כל ארוחה?! היית אמורה להבחין במספר הרב של קופסאות האקמול שמסתתרות במגירת הלבנים שלי! אבל כשפתחת אותה וראית את הקופסאות, וראית שחלקן ריקות, ולא ידעת לאן כל הכדורים הלכו, היית אמורה להבין ולראות ולגשת ולעשות מה שאמא אמורה לעשות...
כמו פתטית אני מתאפקת לא לבכות כשאת נוזפת בי על חוסר אחריותי, על כך שאיני עוזרת במטלות הבית,
על כך שגופי כה רזה.
את לא מתייחסת, לא מראה אהבה. זין על אהבה! לפחות תראי רגשות כלפי! מיצידי שנאה רק תראי לי שיש לך רגשות אליי!
היית צריכה לשמוע את הבכי שלי כל לילה, ולהבין מה עובר עליי, במקום שאני אשמע שאת ערה ונאנחת בתסכול וזה הרגע שהבכי מתחזק, את צריכה לכבד את פרטיותי, ולא לספר לכל אחותיי על כך שפגעתי בעצמי.
היית צריכה לנהוג כמו אמא, להוביל אותי לדרך נכונה יותר ולשמור עלי מכל רע, מכל עוול ומכל צער.
אמא היית צריכה לעשות משהו, במקום ללטף את ידי המצולקת וללחוש מילות אהבה כמו שאמא אמורה לעשות, הכת אותי ליד אחיותיי, נזפת בי שאסתיר את ידי המצולקת לפני שהאורחים מגיעים.
כשניסיתי לספר, ובסוף התפרצתי בבכי, היית צריכה לחבק אותי, לאמר שאת אוהבת, להרגיע ולהקשיב, ובסוף רק צחקת עלי והלכת מן החדר.
כסיפרתי לך שישנן בנות שמציקות לי, מקללות אותי ופוגעות בי, היית אמורה לשמוח כשסיפרתי למורה, ולא לצעוק שעכשיו אני אצא מלשנית ומטומטמת וכולם ישנאו אותי.

כל לילה אני מתפללת שתבחיני במצוקה שלי, את מכל האנשים בעולם צריכה לדעת איך להתנהג מול דבר כזה! אז למה את לא מתנהגת כמו שאת צריכה!!
לא, זהו לא מכתב התאבדות, או הצהרה שהוריי מתעללים בי, לא הם לא מתעללים, הם פשוט מתעלמים.
ולא, כבר אין לי חשק להתאבד, אני סופגת בשקט הכל ופורקת הכל בלילה, סופגת את הכעס אל הכרית.
לא, אין לי חשק לאכול, למרות שאני אוכלת, וכן יש פעמים שאני לוקחת כמות רבה של כדורים רק כדי להקיא, כי אני פוחדת לדחוף אצבעות.
לא, לא הפסקתי לחתוך, העור שלי עדין מצולק ואני מסתירה אותו מתחת לשכבת בגדים.
לא, אני לא אוהבת את הגוף שלי, לא את הבטן הרזה ולא את רגלי הארוכות או ריסי היפים.

לא, אני לא מתכננת לבנות את העתיד שלי, כי בקצב הזה אני לא חושבת שיהיה לי אחד.


איפה השאלה כאן? האם זה סתם סיפור מפגר?
אז אגיע לשאלה שלי,

מה אתם הייתם עושים במצב כזה? דמיינו אתכם תקועים עמוק בחרא של החיים, במצב כמו שלי בגיל כל כך צעיר שבו אתם אמורים לחשוב על איזו בובה יפה קנו לכם ליום הולדת, או איזה צבע מהמם יש ללק הזה ששמתם ואיזה באסה שנהרס.
מה הייתם עושים?

אודה לכל מענה והתייעצות, אבקש לא להתרגש מהכתוב, הוא נכתב בשביל שתבינו עת עומק התהום שאני נמצאת בו עכשיו ומתי נפלתי לתוכו.

תודה מראש :)