רק רוצה להתעורר יום אחד ולהבין שהכל היה סיוט. למה אלוקים שונא אותי?

למה אני כזאת למה אני לא יכולה להיות נורמלית כמו כל הן אדם בעולם הזה למה אני חייבת להיות זאת שתמיד סובלת זאת שלא משנה מה וכמה פעמים היא תנסה היא בחיים לא תהיה מאושרת ואני לא מבקשת עכשיו לחיות באושר כל החיים רק להרגיש קצת את התחושה הזאת שהכל טוב ולא הכל שחור אני רואה את כל העולם הזה בדרך שונה מבני אדם רגילים אני רואה את העולם הזה עולם שלא מבין כלום שלא אכפת לו מעבר ובכל זאת אני כל כך מקנאת בהם שהם יכולים להנות מדברים בלי לחשוב על כל דבר קטן ובלי להעליב מכל פיפס שמישהו אומר עליי אני לא ילדה נורמטיבית אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל אני מצד אחד מאוד מקובלת וכולם תופסים ממני ומצד שני אני לא סובלת כמעט כל בן אדם שאני הכרתי במשך החיים שלי אני כל הזמן מתרחקת מכולם וזה לא כי הם עושים לי משהו זה פשוט אני דפוקה שלא נהנת משום דבר לא נהנת מטיולים לא נהנת מלצאת עם חברים לסרט לא נהנת לרדת עם חברים סתם לגינה לא נהנת ללכת לאנשים לא נהנת שבאים אליי לא נהנת באמת משום דבר חשבתי שאולי זה משהו ספציפי שאני לא אוהבת ניסיתי דברים אחרים אבל באמת לא משנה מה אני עושה או מנסה לעשות כלום לא עוזר וזה לא תקופה רעה זה כל החיים שלי ככה זה כאילו נולדתי כדי לסבול ואני מאמינה באלוקים ומנסה כמה שיותר לדבר איתו ולהרגיש אותו אבל אני באמת מרגישה שהוא שונא אותי כי למה , למה לגרום לילדה תמימה שלא עשתה דברים רעים לסבול ככה למה לתת לי לחיות בחיים שאני לא מרגישה שהם שלי המסגרת של בית ספר ממש לא מתאימה לאישיות ולנפש שלי אבל אין לי מה לעשות אני לא יפרוש מהבית ספר כי אני לא רוצה לגרום עוגמת נפש למשפחה שלי כי אם אני ירצה לפרוש מהבית ספר הם יבינו שמשהו איתי לא בסדר והם המשפחה שלי והם הכל בשבילי וכמו שלא הייתי רוצה לדעת ולהבין שמישהו שאני אוהבת אהבת דם סובל כל החיים שלו ולא נהנה מכלום אני לא רוצה לתת להם להרגיש ככה להרגיש שהבת שהם הולידו וגידלו אף פעם לא היתה מאושר אף לא לשנייה ועזבו את זה שאני לא מאושרת אני פשוט סובלת עצם היותי חיה בעולם הזה רק המחשבה הזאת שאני צריכה לחיות רק בשביל שלמשפחה שלי לא יהיה רע זאת המחשבה הכי קשה שלא הייתי מאחלת אותה לאף אחד אם לא המשפחה שלי שאני יודעת שיהיה להם קשה אם אני לא יהיה פה יותר הייתי הולכת מהעולם הזה ממזמן אבל אני באמת מפחדת כבר אני מפחדת למות מעצבות מהתחושה שכלום לא עושה לי טוב שאין לי סיבה לקום בבוקר ויש לי חברים טובים ויש תמיד אחרי תור של בנים שרק מחכים שאני ישים עליהם ואני לא אומרת את זה בקטע מתנשא אני פשוט מנסה להסביר לכם שהתחושות האצה של החוסר אושר הבדידות והשנאה שלי לעולם זה לא משהו שקרה בגלל משהו הכל טוב בחיים שלי פחות או יותר אבל אני באמת סובלת ואני לא יודעת מה לעשות אם עצמי בזמן האחרון אני חלמתי כבר יותר משש פעמים שאני מתה וכל פעם בחלום אני מתה בדרך אחרת ותמיד אני בהכרה מלאה למרות שאני לא יכולה לזוז או לדבר אבל אני רואה הכל כאילו זה סרט ואני זאת שמתה תמיד וכל פעם שאני מתה בחלום אני רואה את המשפחה שלי שהם בוכים עליי ושקשה להם שעזבתי את העולם אבל הם לא מבינים שכל מה שאני רוצה זה רק להשתחרר מהעולם הזה כבר לצאת מהסיוט הזה שאני נמצאת בו הלוואי ואני יקום יום אחד ואני יבין שכל מה שחשבתי שהיו עד עכשיו החיים שלי יהיה חלום ושאני יקום מהחלום אני יתעורר במציאות אחרת מציאות טובה יותר מציאות שאני לא סובלת עצם היותי בה אני חייבת עזרה ואני לא רוצה להגיד כלום למשפחה שלי כי אני באמת רואה איך זה משפיע עליהם שאני בוכה אפילו אם סתם קיבלתי מכה ואני סובלת אפילו הכי בקטנה אני לא רוצה שהם יסבלו בגללי אבל אני כבר לא יודעת מה לעשות בבקשה תנו לי עצות ואל תשפטו אותי