לפעמים חושבת לפגוע בעצמי בגלל ההתנהגות של אמא שלי, איך לנהוג כשהיא מתנהגת ככה?

נתחיל בזה שיש לי ילדות לא מאושרת בכלל, במקום לחשוב על חדי קרן אני חושבת על לברוח מהבית, על לבכות כל לילה, על לפגוע בעצמי.
לאמא ולי יש יחסי אהבה שונים משל כל האמהות עם ילדיהן.
אמא היא לפעמים עדינה, מחושבת, מלטפת, אומרת מילות אהבה תוך כדי שהיא מחבקת ומלטפת את שיערי, אך לפעמים, היא לועגת, מקניטה, מאיימת, מכה, צועקת, משתיקה עד כדי כך שכל פעם שהצד הזה מופיע בה אני רק רוצה לצרוח ולבכות ולהכות את עצמי על ההתנהגות שלי, על ששיחררתי את הרוע שלה שוב.

היום הוא היום הגדול שבו החלטתי לשתף על התנהגותה של אמי.
ישנם דברים קטנים, למשל כשאני רוצה קצת חיבה ויחס ממנה והיא פשוט צועקת "די! שתקי! סתמי את הפה שלך! לכי לחדר! אל תפריעי לי!" וממשיכה לגלול בפייסבוק או לצפות בטלוויזיה.
ישנם רגעים בהם אני משתפת את אמי במשהו חשוב, כמו שאני לא מרגישה אהובה במשפחה, ולא מרגישה שמתייחסים אליי, היא צוחקת "איזה שטויות, תסתמי ותאמרי תודה על מה שאני נותנת לך! ילדים כמוך מקומם ברחוב שיקפאו כמו כלבים!" ואני? אני מרגישה את המועקה בגרון, זו שאומרת לכם שישר כשתיהיו לבד תתחילו למרר בבכי.
אך יש לפעמים בדבריה משהו מגן, כאילו מנסה להרחיק אותי מצרות (?) אם אפשר לאמר את זה ככה... ניתן דוגמא: אני משוחחת עם המורה שלי ופלטת על משהו שמפריע לי בכיתתי, המורה כמו שצפוי ממורה מספרת לאמי מה שאמרתי לה, אחר כך בערב או בצהריים אמא מתיישבת לידי על המיטה ואומרת בקול רגוע אך עצבני "תפסיקי להלשין על ילדים מהכיתה, זה שהוא מקלל אותך לא אומר שאת צריכה להתבכיין למורה, אחר כך מה יגידו עליך? שאת מלשנית ויעשו עליך חרם!" טוב.. סוג של דאגה, לא?
אני כמובן כאחת בעלת אופי רגיש, נפגעת בקלות מקללות וגידופים קטנים..
עכשיו לצערי, גם כיתתי החלה להתנהג באותו אופן, תוקפני ונגעל כלפי, סוג של בריונות סודית (?).

ישנם עוד מליון דוגמאות, אך נפסיק פה,

איך לנהוג כשאימי מתנהגת ככה? לספר לה מה שעובר עליי? לברוח מהכל ולהסתיר את רגשותיי? לבכות לבד בחדר באמצע הלילה? לתת לכולם לדרוך עליי? כי אחרת מה אני אעשה? אלחם בהם עד לכוחי האחרון? אני גם ככה בסוף כוחותיי, דחיפה אחת ואני אתפרק ואני מודעת לזה היטב.
אני לא רוצה לתת להם להתנהג כלפיי כך, אך אין לי באמת מה לעשות חוץ מלשמור על שקט ולהיות ילדה טובה..