לא היה לי משהו שאפילו קרוב למערכת יחסים, לאמץ 10 חתולים כבר מעכשיו?

היי.
אני באמת לא יודעת איך להתחיל, זה קצת מסובך להסביר את התסבוכת הנפשית שאני נמצאת בה כרגע.
נתחיל ככה- אני בת 18, מעולם לא היה לי משהו שקרוב אפילו למערכת יחסים. אני מאווודד מובכת ממצבים חברתיים שאני לא מרגישה בטוחה בהם (אפילו סתם עם אנשים שאני לא מכירה ולא עתידה להיות איתם בקשר).
הייתי מאוד שמנה עד לפני כמה חודשים, ומאז ירדתי איזה 40 קילו.
תמיד חשבתי שזאת הבעיה- זה שאני שמנה מונע ממני זוגיות, מונע ממני ביטחון במצבים חברתיים וכו'. כרגע אני לא בדיוק רזה (80 קילו על 1.72), אבל הנחתי שכשאני אגיע למצב פחות או יותר נורמלי אני ארגיש הרבה יותר בנוח.
אז זהו, שלא.
אני באמת לא רואה מצב שבו מישהו יוכל להימשך אליי. ואני לא סתם אומרת את זה בשביל שיגידו לי- לאאאא את טועה, זה שטויות, את תמצאי מישהו.
אני באמת לא רואה מצב כזה.
כל פעם שאני מרגישה אפילו טיפה טוב עם עצמי אני שומעת מישהו או מישהי מתייחסים לגוף שלהם בסטנדרטים כל כך שונים משלי- סטנדרטים שאני לעולם לא אגיע אליהם.
למשל- חברה מאוד רזה שלי, שנראית טוב מאוד מתלוננת שהיא שמנה מאז היא התגייסה (עדיין, נראית פיצוץ). היא מראה לי כמות מזערית של שומן בבטן שלה ואומרת שהיא מרגישה מגעילה. למה זה הופך אותי לעזאזל?
ואני הכי לא מאלה שמעריצות רזון. להיפך, אני אפילו מעדיפה מראה טיפה יותר מלא, יותר בסטנדרטים של שנות ה50. נשים בסגנון של קייט וינסלט (בתקופת טיטניק), או קאט דנינגס.
כל פעם שאני מרגישה יפה (חוץ מהקטע של הגוף) אני פתאום רואה את עצמי במראה או רואה תמונה שלי שגורמת לי להבין עד כמה זה לא נכון.
משהו פשוט לא מסתדר. אני מסתכלת במראה ומרגישה סבבה, ואז רואה פתאום זווית אחרת של עצמי ומרגישה דוחה.
לא מתחילים איתי. אף פעם, בחיים שלי לא היה מצב שבו התעניינתי במישהו והיה איזשהו סיכוי למשהו הכי קטן.
אני תמיד הידידה, המצחיקה, המקשיבה, הנחמדה.
אני תמיד יוצאת האוזן הקשבת שבאים להתלונן אצלה או לנהל שיחות על נושאים עמוקים כאלה או אחרים.
גם בימים שאני מרגישה טוב עם עצמי (מה שכמובן גורם לימים האלה להיות נדירים- כי אני חושבת לעצמי "על מי את עובדת, זאת סתם ההרגשה שלך, הרי אין לך שום הוכחה או פידבק שאת נראית טוב")
אז חברות שלי יגידו לי שאני מדברת שטויות ושזה יקרה, ושאני יפה. כבר אמרו לי שבצבא אני אמתא איזשהו סוג של זוגיות (עכשיו כשאני בצבא, מה יגידו? בטיול אחרי?) אבל ההיסטוריה מדברת בעד עצמה! אני רואה איך אנשים מסתכלים עליי יחסית לאיך מסתכלים על בנות אחרות.
נראה לי שיש לי מאניה דיפרסיה.
מצד אחד אני חושבת שאני בחורה מעניינת ונחמדה וחכמה, שיש לי תחומי עניין יחודיים, ושאם מישהו אשכרה ינסה להכיר אותי הוא יראה את זה.
מצד שני אני מרגישה כמו הבן אדם הכי רגיל ולא מעניין בעולם. הכי מדכא, פסימי ותפל.
כל שיר רומנטי שאני שומעת ישר מדכא אותי. המחשבה על זה שסביר להניח שאני לעולם לא אדע על מה הוא מדבר, שאף אחד לא ישמע שיר כזה ויחשוב עליי קצת שוברת לי את הלב.
אני ממש מרגישה שאני מפספסת (ועלולה לפספס לצמיתות) חלק אינטגרלי מהחיים.
וכן, בטח יגידו ש"את רק בת 18, יש לך עוד את כל החיים".
תחשבו על זה- אני אישית לא מכירה מישהו בן 18 שלא הייתה לו שום חוויה רומנטית בחיים שלו, אפילו אם זה הדבר הכי קטן.
בנוסף, זה דפוס. דפוס שאם לא ישתנה זה לא משנה אם אני בת 18 או 40. הוא ימשיך וימשיך.
אחרי כל החפירה הזאת, השאלה שלי היא כזאת- עצות? כלשהן?
או שלאמץ 10 חתולים כבר מעכשיו?