חושש למצבה הנפשי של בת הזוג, מאז שעברנו לגור יחד היא מסתגרת בחדר. למה?

אני והבת זוג עברנו לגור ביחד לפני מספר חודשים ושמתי לב לכמה התנהגויות מוזרות שלה מאז שעברנו לגור ביחד. אני אוהב אותה, ומאוד אכפת לי ממנה; אני חושב שההתנהגות שלה פוגעת בה אבל היא בכלל לא חושבת שיש בעיה. נראה לי שהיא יכולה להוביל למצב נפשי לא טוב אבל היא בכלל לא חושבת שיש בעיה.
בכל מקרה, לפעמים היא ממש אוהבת להיות לבד. מאוד אוהבת. היא אומרת שאנשים מתישים אותה, והיא פשוט חייבת את הספייס שלה לבד לחלוטין. אני גם בין האנשים המתישים האלה אז מסתבר שאין יוצא מן הכלל.
בהתחלה חשבתי קצת חרדתית, מאוד מופנמת או חלילה דיכאון אבל היא מוקפת אנשים בעבודה שלה, לא מתביישת מאף אחד, ביטחון עצמי ענקי, היא אובראציברית, ובכללי אף פעם לא שמעתי מישהו שיש לו משהו רע להגיד עליה.
לבד אני לא מתכוון רק לשעה או שעתיים. אני מבין שאת זה כולם צריכים לפעמים. אבל לדוגמה בשישי-שבת האחרון נראה לי שאת כמות המשפטים שהחלפתי איתה אחרי שחזרה מהעבודה אפשר היה לספור על שתי ידיים. רוב הזמן היא פשוט הסתגרה בחדר עם מוזיקה, משחקי מחשב, ספרים ועבודה.
יש לה מלא חברות, את חלקן אני מכיר ויודע שהיא לא נפגשה עם אף אחד מהן כבר כמעט 3 חודשים. למה? יותר כיף להיות לבד.

זה פשוט לא ברור לי למה מישהי שנראית כל כך טוב, עם יחסי אנוש שלא יביישו אף פוליטיקאי מעדיפה לבלות את הזמן שלה בהתבודדות.
אני משער שאלו תקופות שכאלה כי זה לא כל הזמן ומערכת היחסים לא באמת נפגעת מזה חלק מהן קצרות, וחלק ארוכות יותר אבל זה באמת לא ברור לי, אם יש לה בעיה כל שהיא, לא משנה איזו, למה היא לא אומרת לי?
ואני אומר לה את זה. כל. הזמן. אני מתייחס אליה כמו למלכה, מפנק, מתחשב, פתוח, וגם היא אותו דבר. אבל כשזה מגיע לבעיות אישיות כמו זו לדוגמא אז אין לי מה לדאוג יותר מדי כי אני לא הורה שלה ואם היא אומרת שהכל מצוין, אז הכל מצוין.
האם זה נורמלי או שאני באמת דואג יותר מדי?