קושי בשימוש במחוך לעקמת, מה לעשות?

אני בכיתה ח', בת 13.5, במגמת אומנות פלסטית. קיבלתי את המחוך שלי בספטמבר אז אני איתו בערך חמישה חודשים. אני לא מצליחה להתמודד איתו נפשית. אני לא מסוגלת לעשות איתו את כל הדברים שאני הכי אוהבת- להתלבש מיוחד, אני בתנועת נוער בה יוצאים לטיול (עם יום ולילה) פעם בחודש- וכמובן שאני לא יכולה להשתתף בהם בגלל המחוך שצריך להיות עלי 23 שעות ביממה והכי נורא, אני לא יכולה לצייר, לצלם ולפסל כשאני איתו. עוד דבר, שהכי קשה לי, בתור נערה חסרת ביטחון, זאת הסביבה. אף אחד לא מציק לי או יורד עלי, ואני לא חושבת שלמישהו באמת ובתמים ממש אכפת, ובכל זאת, אני מרגישה שכל זמן שאני לובשת אותו, כל המבטים ננעצים עלי. שכולם חושבים שאני ילדה מוזרה, שמנה, מרובעת ומכוערת. אני לומדת בתיכון גדול, עם מעל ל-1000 תלמידים, מה שהופך את זה לקשה יותר. כל יום אני צריכה להתמודד עם המבטים של מאות אנשים. אני פשוט לא יוצאת מהכיתה בהפסקות. בגלל שללבוש רק חולצה לא מסתיר את הבליטות המוזרות של המחוך, ואני נורא מתביישת, אני תמיד שמה או ג'קט או ילקוט על הגב, בשביל שלא יראו. אני שקלתי כבר להפסיק ללבוש אותו בבית ספר וללבוש אותו רק בבית, אך ימי הלימודים שלי נמשכים כשמונה עד עשר שעות, כך שזה יותר מידי זמן בלי המחוך. אני לא מרגישה שאף אחד מבין את הכאב הנפשי הנורא שהמחוך גורם לי. אני בוכה כל יום, ולפעמים, בימים שממש קשה לי, אני אפילו פוגעת לעצמי בגוף בכל מיני דרכים. העקמת גרמה לי לשנוא את הגוף שלי- לדימוי גוף ירוד, וזה אף פעם לא קרה לי. עכשיו, אני מסתכלת במראה, ואני חושבת ''איזה ילדה עקומה ומכוערת". אני שונאת לעשות את התרגילי פיזיותרפיה, את החצי שעה של תרגילים, שבכלל אין לי זמן אליהם אז אני מוצאת את עצמי עושה אותם באחת עשרה בלילה או בחמש בבוקר.אני מרגישה כזאת תינוקת, כזאת חלשה שאני מתמודדת עם זה כל כך גרוע... הרי הרבה נערים ונערות מתמודדים עם זה בצורה טובה יותר, ורק אני מתחרפת. בבקשה, אם מישהו כאן חווה את זה בעבר או חווה את זה כרגע או שסתם רוצה לעזור, תכתבו לי איך אתם מתמודדים. איך אתם מוצאים את הכוחות לא לוותר. איך אתם לא מתביישים במחוך ואיך אתם מתמודדים עם הסביבה. אמנם נשארה לי תקופה של קצת יותר משנה עם המחוך, אבל כל עוד אני לובשת אותו, הזמן עובר כל כך לאט...