לעזוב את 'שד' הדיכאון

אם מישהו יקרא את זה, אני אשמח מאוד, ואפילו אשמח יותר לקבל תגובה.
השד הוא דימוי לדיכאון.
השד שנמצא בתוכי ומתרוצץ בלב שלי.
אני לא בדיוק טובה בלהסביר או בלפרוק מה שיושב לי בלב, זה תמיד יוצא לי מבולגן ולא מובן, אך כדאי לנסות.
הכל התחיל מלפניי ארבעה חודשים, שדירדרו אותי לדיכאון נוראי.
והכל בגלל מה? אני כל כך מתביישת לכתוב ולהודות בזה, אך זה צריך לקרות: הכל בגלל בחור. הכל בגלל מה שהתפרק, ומה ששבר אותי, ומה שלא נותן לי להשתקם! מה שמכה בי...
תחושת הדיכאון מציפה אותי, תחושה נוראית, מזוויעה. הנפש מתה, רק הגוף שלי חיי בעולם- אני מסלקת אנשים שבאים לקראתי, תנו לי להידפק לבד! אל תתערבו, בבקשה רק לכו ותנו לי לסבול בשקט... לא! אני צועקת בתוכי "תעזרו לי!". אני מתחננת לעזרה בפנים, מתפללת, דורשת, צועקת, מבקשת. אי אפשר, אני לא יכולה, אני לא מסוגלת, אני לא רוצה, אני לא שורדת את זה!
החברים שנעלמו, ההפסקות שאני מעבירה עם חברה או שניים ומדברת. זה חסר חיים... חסר שמחה...
בגלל מה? איך הגעתי לזה? כן... הפרידה הייתה לא קלה... אבל מה לעזאזל הבעיה שלי?? תמשיכי! תתקדמי!
השד רודף אותי, הדיכאון מציף והמחשבות באות. לפניי חודשיים ישבתי במיטה, לפניי חודשיים בכיתי שעות, אתמול התחרפנתי בסביבות השעה 3 לפנות בוקר ממה שקורה לי, אז מה היום? ומה מחר בבוקר ? איזה עוד יריות לספוג?
הגוף רועד טיפה, והמחשבות לא פוסקות לרגע.
ומה מגיע עוד? הבדידות... שיא השפל... שיא הדיכאון...
מה לעשות כשלא מצליחים לשמוח? וכשיש רגע אחד קטנטן של שמחה, תמיד יבואו המחשבות על המציאות ויהרסו אותו... מה עושים??? הנפש שוב זועקת, הגוף שוב רועד קצת. הזמן חולף, אך הדיכאון ממשיך. "תני לזמן לעשות את שלו"
מתי???
איך??
איפה??
אתם יכולים לחשוב שאני משתגעת, אולי זה נכון , אני צורחת ומשתגעת מרוב תיסכול. החיים מתנקמים בי? החיים החליטו להפיל עליי את כל זה?
כשלרגע קטן אני מצליחה למצוא שמחה, תמיד תבוא המחשבה. כן, המחשבה הזאת שאני רוצה להעיף, היא נקראת מציאות. היא מזכירה לי שהיא עדיין פה והיא עדיין עושה את עבודתה. היא עדיין לא נותנת לי לשמוח ושאני לא אעז לחשוב לעצמי להמשיך עם אותו רגע שמחה קטן.
ככה זה ממשיך, תיסכול, בכי, גלים של דכאונות והרבה עליות ומורדות. הנסיונות להתקדם כושלים... וכושלים וכושלים וכושלים. כמו שאמרתי- אלה חיי. גוף חיי ונפש מתה.
אני לא בוכה כרגע, אני לא רועדת. אולי כי התרגלתי לכך? אולי כי אני עצובה מדיי בשביל לבכות?
איך להתחיל מאפס? איך לשכוח את הזוועות? איך לשכוח את הבדידות ? את האהבה הנכזבת? את הקשיים הנפשיים? את הימים הנוראים? איך לשכוח הכל? איך לשכוח את תקופה הנוער?
צביטה בלב.
מועקה בלב.
מה לעשות?
אני מבולבלת...
ממה נובע דיכאון? מה מעלים אותו? הזמן לא עושה את עבודתו... החיים משתנים באמת? כי שלי לא, שלי ממשיכים באותו קו.
אותו קו שאני לא מאחלת לאף אחד להגיע אליו.