לא מצליח לחייך שוב מאז שנשבר לי הלב. איך לחייך שוב?

שלום לכל העוזרים, שמי נ' ואני חייל בן 20.

לפני כחצי שנה, נפרדתי מחברה שלי, איתה הייתי בזוגיות מדהימה של 4 שנים. היא הייתה הכל בשבילי, הסיבה לחיוך שלי, אהבתי אותה יותר מאת עצמי. גדלתי איתה ביחד בתיכון ובשנה הראשונה שלי בצבא. היא הנשיקה הראשונה שלי, ההתנסות המינית הראשונה שלי, הזיכרון הכי טוב שלי מתקופת התיכון. היא לא רק הייתה חברה שלי, היא הייתה באמת החברה הכי טובה שלי בעולם.

הגענו למסקנה,ביחד, שאנו צריכים להיפרד. הסיבות שבגללן נפרדנו, לפחות אז, הרגישו לי מאוד הגיוניות - רצינו להתנסות עם אנשים אחרים, להכיר את עצמנו, לראות עולם, להיות רווקים. יתר על כן, כל אחד התקדם בדרכו בצבא, נפגשנו פחות ופחות, התשוקה כבתה ודברים לא היו כפי שהיו בעבר. הפרידה הייתה ברוח טובה, הדדית.

בימים שאחרי הפרידה הרגשתי על גג העולם - הייתי במספר אקטים לא מחייבים עם מספר בנות, הרגשתי מושך, הרגשתי מוצלח וכל-יכול, הייתי בשיאי. ידעתי כי היא לא מתערבבת עם בנים כי היא ביישנית, האגו שלי היה בשמים.

עד שהגעגוע התחיל להציק.
התחלתי לחשוב עליה יותר ויותר, ופשוט הבנתי מה היה לי בידיים, מה איבדתי, על מה ויתרתי, כמה שאני אוהב אותה.
בסופו של דבר נאלצתי להתוודות בפניה על רצוני לחזור אליה, אבל היא כבר הייתה במקום אחר. היא הבהירה לי כי היא אומנם עדיין אוהבת אותי, אך טוב לה לבד, היא אינה מעוניינת בחבר, היא מתנסה עם בנים אחרים (דבר ששבר אותי מנטלית) ולא רוצה לחזור לקשר איתי.
המשכנו לשמור על קשר במשך זמן קצר, כי היא באמת מדהימה ואני מעריץ אותה - היה לה קשה מאוד פשוט לעזוב ולשבור לי את הלב, והמשכנו לדבר ולהיפגש למרות כל הקושי שבעניין (אפילו ניסינו לחזור פעם אחת, ניסיון שנכשל בענק). בשלב מסוים היא נאלצה לקטוע את הכל. היא הבהירה לי כי עליי להמשיך הלאה ולהתגבר עליה. התחננתי שתשמור איתי על קשר, שננסה שוב, שנדבר פעם בחודש, אבל היא בשלה.

וזהו, ככה נשבר לי הלב. אני מרגיש שנשרטתי, אני מרגיש שלא אוהב יותר מישהי כמו שאהבתי אותה, אף פעם. אין שעה שעוברת שאני לא משחזר את הקשר שלנו, מסתכל על התמונות שלנו ונזכר כמה טוב היה לי איתה. אני מרגיש שהחמצתי את האחת של חיי ושאין דרך חזרה. אני לא מפסיק להתפלל שתחזור אליי ומרגיש שהכול אבוד.
אני מרגיש שאיבדתי את המקור שלי לאושר ושלא אוכל להיות מאושר יותר אף פעם, לפחות לא כמו שהייתי.

מאז אני לא כפי שהייתי. אני רוב היום שקוע, עצוב. חושב עליה המון. משתדל שלא לעקוב אחריה ברשתות החברתיות.
חשבתי שאולי דווקא מישהי אחרת (רצינית) תסיח את דעתי ממנה, אבל כל בת שאני רואה כפוטנציאלית למערכת יחסים רצינית פשוט נדחית ברגע - אני מבין שלא אוכל לאהוב אותה כפי שאהבתי את הקודמת (למען האמת, בימים אלו אני מנסה לבנות משהו חדש עם מישהי חדשה, ופשוט מרגיש שאני פוגע בה, שזה "לא זה", אני לא מצליח לתת לה מה שנתתי לקודמת, ולכן אני אאלץ לקטוע את זה בימים הקרובים).

לפני מספר ימים נפגשנו במקרה, אחרי שלא תקשרנו כמה חודשים. צמצמנו פערים והיינו זהירים בדברים שאמרנו וברגשות שהפגנו.
היא דיברה בכזאת נחת, הייתה כל כך מחושבת ורציונלית. הבנתי כמה היא באמת במקום אחר, כמה טוב לה לבד, כמה אני היסטוריה בשבילה. והיא? עדיין חלק משגרת היומיום שלי, לא יוצאת לי מהראש. אני יודע שהיא אוהבת אותי לא פחות משאהבתי אותה, אבל קשה לי להרגיש "עבר" בשבילה. כל מה שהיא צריכה לעשות זה לבקש ואני אזחל על ארבע בשביל לקבל אותה בחזרה...

אני מוקף בחברים, אבל פשוט מרגיש בודד.
חבר טוב אמר לי שלא עבר הרבה זמן, ושהזמן ירפא את הכל.
אני רוצה להאמין לו, אבל איך אפשר כשכל דקה מרגישה כמו נצח בלעדיה?
איך אפשר לחייך שוב, בלי לחכות ולחכות ליום שאקום בבוקר ואפסיק לאהוב אותה?
היום הזה יגיע, או שבאמת החמצתי את האחת של חיי, ונגזר עליי להיות עם מישהי שלא אוהב כמו שאני יודע לאהוב?