כל הזמן מנסה להשתנות לטובה אבל לא מצליחה, מה לעשות?

היוש לכולם, אני בת 15 כבר ואני רוצה לשתף במשהו שעבר עליי בשנה וחצי האחרונות.. זה היה באמת שנה וחצי שנתיים שלא הייתי רוצה לחזור עליהם שוב כי מבחינה אישית עברתי הרבה נפילות עם עצמי... הכל התחיל מזה שעברתי לכיתה ז וביסודי הייתי ילדה ביישנית כזאת היתה לי חברה אחת או שניים תמיד הייתי פעילה בדרכ הכי חכמה בכיתה ותמיד בנות היו מנסות להתקרב אליי אבל הייתי יותר ביישנית וסגורה והייתי מבלה עם חברה אחת שהיא הייתה החברה הכי טובה שלי. לא ממש הייתה לי בעיה עם עצמי אבל כן אפשר להגיד שלפעמים הייתי קנאית קצת, הייתי מסתכלת על בנות אחרות שהן יותר מקובלות וגם הייתי מאוהבת במישו אז ככה שזה הפריע לי שהוא התסובב עם בנות אחרות. הייתי ביישנית אז לא פעלתי ישר.. בוא נגיד ככה בכיתה ו לפעמים היו מתנהגים אליי כמו לחנונית והרבה פעמים לא הייתי מתייחסת לזה כי אמרתי לעצמי שכשאני אעבור לחטיבה אני אשתנה ואנסה להיות יותר מקובלת.. תמיד הרגשתי יותר חנונית מכולן וסגורה וחסרת ביטחון למרות שתמיד אבל תמיד בנות רצו להכיר אותי אבל הייתי משנה לפעמים חברות רק בשביל להראות יותר מקובלת.. בכיתה ח התחילו ממש לזהות אותי בשכבה כולם היו אומרים שאני הכי יפה בשכבה ומסתכלים עליי ומדברים עליי וישר ניסו להתחבר אליי ואני כרגיל הייתי ביישנית וחסרת ביטחון אז ככה שהייתי מתרחקת אבל משחקת את עצמה מישהי ששווה משו.. בוא נגיד ככה עד כיתה ט היה לי חבר בעזרתו הכרתי עוד מלא מהשכבה ובכלל בזכותו נהפכתי למישהי שכבר לא אכפת לה ממה שיגידו ונהייתי כזאת זורמת יותר אבל בתכלס להגיד תאמת כל הזמן הזה זה היה נראה ככה רק מבחוץ למרות שבפנים אני עדיין מנסה להיות כמו כולם ומנסה להוכיח שאני שווה והייתי חסרת ביטחון מטורפת. ניסיתי ממש לשנות את זה ( כי אפילו עם חבר שלי הייתי ממש חסרת ביטחון ) כי בתכלס רציתי להיות אחת כזאת שיודעת לדבר שיש על מה לדבר איתה כי הייתי ממש סגורה פעם. בוא נגיד ככה בתחילת כיתה ט הבנתי שזה קשור לביטחון ורציתי לשנות אתזה רציתי פשוט להיות טובה לפתח אופי להראות את מי שאני באמת אבל לצערי הכל נהפך רק ליותר גרוע. תמיד ניסיתי להפנים דברים כמו לזרום להיות עצמי אבל בדרכ הייתי רק משננת את זה וכרגיל ממשיכה להתרחק מאחרים, ניסיתי להיפתח לאנשים עברתי אפילו טיפול עם פסיכולוגית וזה טיפה עזר למרות שזה עשה את המצב עוד יותר גרוע. הייתי ממשיכה לנסות להיות כמו כולן וזה נהייה מוגזם עד כדי כך שלא משנה מה אני עושה אפילו בבית אני חושבת מה היו חושבים עליי באותו הרגע. חיפשתי בגוגל כל מיני עצות וזה ובסופו של דבר הגעתי למקומות כאלה שקראתי על מחלות נפש וממש נבהלתי כי הייתי בטוחה שזה מה שקורה איתי. הכל איבד את הפרופורציות ובאמת הייתי בטוחה שאני חולת נפש שאני ממציאה לעצמי דברים שחושבים עליי ופשוט עברתי שבועיים נוראיים ממש הפסקתי לסמוך על המשפחה שלי הכל היה נראה לי רציני איבדתי כל חשק לצאת מהבית פחדתי מעצמי כי הייתי בטוחה שכל דבר שאני חושבת או עושה זה כי אני חולת נפש. נכנסתי לפאניקה כמה פעמים ופשוט סיפרתי לאימא שלי היא ניסתה להרגיע אותי אבל זה לא עזר ופשוט הפנו אותנו לרופא שייתן לי כדורי הרגעה. כמה ימים פשוט סבלתי כי הייתי בטוחה שכל מה שאני עושה זה כי אנע חולת נפש והייתי כל כך משוכנעת שבסוף עברתי טיפול אצל פסיכיאטר הוא שאל אותי דאלות והוא נתן לי תרופות נגד דיכאונות אבל בכללי הוא אמר שאני בסדר גמור. בוא נגיד ככה אחרי שבוע התרופות התחילו להשפיע ואני מרגישה בסדר אבל עדיין הביטחון שלי ירד ואני לא מבינה למה זה ככה למה אני סובלת כלכך הרבה וממשיכה להתרחק ופועלת לפי חוקים מסוימים שאני הכתבתי לעצמי למה אני פשוט לא מצליחה להשתחרר? למה את כל זה עברתי רק בשביל להתשנות? אני איבדתי תריכוז שלי למרות שפעם הייתי תלמידה מצטיינת ואני איבדתי כל חשק מהדברים שפעם עשיתי כי לא רציתי לעשות אותם בגלל שגם אז הייצי חושבת מה יחשבו על מה שאני עושה. אני מרגישה פיספוס שבגלל עברתי אתזה כי כל הזמן הזה ניסו להתחבר אליי כל כך הרבה בנות והרבה בנים היו מדברים עליי כל הזמן ואומרים שאני אחת היפות ואפילו עכשיו קשה לי פשוט להפנים וואלה להשתחרר ועכשיו זה ניהייה עוד יורת גרוע כי כל דבר שלי אני משווה לאחרות. מה לעשותת באמת שאני כבר לא יודעת. כי אפילו שאני אומרת לעצמי שאך אחד לא חושב עליי כלום אני ממשיכה לחיות בסרט שכולם מצפים ממני וחושבים שאני איזו מקובלת למרות שבתכלס לאף אחד לא אכפת כל אחד זורם כמו שהוא וזהו. ורק אני עושה הכל כדי שזה יראה שאני מעניינת וכל החרא הזה. ולא משנה מה אני עושה אני בטוחה שמסתכלים עליי וחושבים שאני חמודה והכל ואני ממשיכה לנסות להראות כזאת ואפילו מנסה להיות כזאת למרות שבתכלס לאף אחד לא אכפת אפילו עם המשפחה אני חושבת איך להתנהג ודי נמאס לי