כולם יוצאים וחיים את החיים ואני לבד בבית, האם זה ישאר כך לכל החיים?

אני כמעט ואף פעם לא יצאתי עם חברים.
כמובן היו פעמים שהלכתי איתם ואני הרגשתי הכי שמחה בעולם שזה קורה, אבל אז מתעלמים ממני וחוזרים לחברים שלהם.
זה כבר ככה כל הזמן, אני עוד מעט מסיימת כיתה ז' ואני רק התיידדתי עם הילדים בכיתה, אבל אחר כך זה הפסיק.
יש לי כמובן חברות, אבל הן חברות מהאינטרנט, ולצערי רק וואטצאפ ואינסטגרם וגם סקייפ עוזרים לנו לתקשר אחד עם השני.
כמובן שניסיתי פעם אחת להיכנס לקבוצות ילדים, אבל אז הרגשתי לא מחוברת אליהם או שהתעלמו ממני או שבכלל צירפו אותי אליהם סתם.
גם להורים שלי זה קשה, אימא שלי שואלת הרבה למה אני לא יוצאת עם חברות, והסברתי לה למה והיא מבינה אותי אבל עדיין זה אוכל אותי מבפנים.
ואני בעיקרון בנאדם שהולך קצת נגד הזרם, אני אוהבת דברים שונים ממה שאחרים אוהבים. אבל עדיין יש דברים שמה שהרוב אוהבים מוצאים חן גם בעיניי.
ואני לא ביישנית, פעם הייתי ואני אולי עדיין כזאת אבל לא כמו פעם שממש אפילו פחדתי לדבר למוכר בקופה והתביישתי לצאת החוצה כי פשוט לא הרגשתי בנוח בחוץ. אבל עכשיו זה ירד ממני.
ואני בעיקרון בנאדם שאוהב לצחוק, אני יכולה לקחת דברים בקלות ואפילו אוהבת הומור מוגזם. אפשר להגיד שאולי ההומור שלי ילדותי אבל באמת שאין לי בעיה עם צחוקים. חשוב לציין שאני לא מעליבה אנשים כמובן וגורמת להם לפאדיחה ואומרת "זה היה בצחוק" אחרי זה.

אבל עדיין לפעמים קורה שאני רוצה ללכת עם מישהי לקניון או לא יודעת למה, ותמיד אני מקבלת תשובה שלילית של "לא יודע/ת נראה" או המשפט הקלאסי המקסים "אני לא יכול/ה, יש לי....." ואחרי כמה זמן אני רואה בשידור שלהם תמונה עם חברים שלהם, בחוץ.
או בתוך הקניון. כן. אלה החיים שלי.
ואני רוצה לציין כשזה מגיע לקשרים חדשים, אני מנסה להיות נחמדה, תמיד מנסה לעודד במצבים קשים, אם רוצים ממני משהו אני תמיד נותנת, אם מספרים לי סודות אני לא מגלה, ואני שוכחת אותם גם ככה עם הזמן. ואני עדיין לא מבינה אם הבעיה היא בי...

אני לא יודעת מה לעשות, ניסיתי להתחבר לילדים מהכיתה וזה לא מצליח. אוטוטו החופש הגדול ואין לי תוכניות. חוץ מזה שאני רוצה להיפגש עם חברה שלי מהאינטרנט (חשוב לציין שניפגשנו בעבר והמפגש הזה יהיה פעם שנייה). אבל עדיין..

וזהו. רק רציתי לפרוק את מה שמפריע לי הרבה זמן. אשמח שתציעו לי מה לעשות.
תודה לכולם ויום טוב♡♡☆☆