אני מרגיש חסר תקווה, אני מרגיש שלא משנה מה אעשה אני לא אצליח בחיים

אני מרגיש חסר תקווה.
אני מרגיש שלא משנה מה אעשה אני לא אצליח בחיים.
אני מרגיש שאין לי חברים אמיתיים, אני מסתובב עם חבר'ה שלא באמת אכפת לי מהם בבית הספר, אין לנו שום דבר במשותף ואני מסתובב איתם כדי שאני אהיה חלק מחבורה כי ככה זה מקובל.
אני מרגיש שאני לא יכול ליצר קשר אמיתי עם אנשים, כל שיחה או קשר חייב להיות על נושא מסוים, בעיקר אחד שאני מכיר ואוהב כדי שבאמת אדבר נורמאלי. כל מקרה אחר אני שקט ומדבר כמו עילג, ממש חרא בsmall talk.
אני חרא עם בנות. יש לי "ידידות", אבל לא יותר מזה. אני לא נראה טוב, אני די שמן ואפילו שאני יכול להראות טוב יותר בקצת מאמץ ולהרזות, אני מרגיש חוסר טעם לעשות את זה כי אני ממילא מעדיף להיות לבד ברוב המוחלט של הזמן ואני יודע שלפחות כרגע אני לא אדם של מערכת יחסים כזאת, וממש לא מהסיבות הנכונות.
אני סביר בלימודים, אבל כמעט שום מקצוע לא מעניין אותי וממה שכן אי אפשר לפתח מקצוע. אני מפחד שהמשך החיים שלי יהיה אפילו יותר גרוע ממה שעכשיו, כי אם עכשיו אני לומד חצי יום וסובל עד שאני מגיע הביתה לעשות קצת דברים שכיף לי איתם, כשאעבוד בעתיד אצטרך להיות יום שלם בעבודה שכנראה אסבול גם ממנה ויהיה לי מעט מאוד זמן לדברים שאני אוהב.
כל פעם שאני מנסה להתקרב יותר לחברים שלי ואנשים בכללי, זה לא מצליח אף פעם. לא בגללם, אלה בגללי.
אני תמיד איכשהו מצליח להגיד דברים מפגרים שאני פשוט קובר את עצמי עליהם אחר כך ואני לא יודע למה, אפילו אם הבן אדם השני לא באמת שם על זה, אני פשוט מתחרפן מהמחשבה בזאת במבוכה בעצמי וזה ממש מדכא אותי.
להרוג את עצמי לא אפשרות אל דאגה (כמה שאפשר לדאוג לאיזה איש באינטרנט) לא בגלל שאני מפחד או משהו, אלה כי אני לא יכול לעשות את זה למשפחה שלי. זה דבר אגואיסטי ומגעיל לעשות בעיקר למשפחה שלי שאני כל כך אוהב ומעריך, אפילו שגם איתם קשה לי לפתח קשר רציני כמו שיש עם משפחות אחרות. אחיות ואח שלי מדברים באופן פתוח עם ההורים שלי על בעיות ובכללי על דברים באופן חופשי. אני לא מדבר בערך על כלום. אני לא סובל לדבר עם אנשים על רגשות בעיות ודברים כאלה, ואין לי באמת נושא או תחביב משותף עם אף אחד אחר במשפחה ככה שאין לי ממש איך לפתח איתם קשר וזה גם מעציב אותי מאוד.
אני מרגיש שאני בסוף אהיה איזה man child שמתבייש בעצמו ומת לבד, אפילו שאני גם לא רואה את עצמי שמח עם מישהו אחר.
אני מרגיש שלא משנה מה יקרה אני אסיים עצוב.
אני מבזבז ימים שלמים מבוקר ועד ערב על לצפות ביוטיוב בשטויות לשחק במחשב ולדמיין סיטואציות הזויות לגמרי שבחיים לא יקרו, ושאני הולך לישון אני מרגיש שאני פשוט מבזבז את החיים שלי וכמה שאני לא יודע מה לעשות... מה שקרה ממש עכשיו לפני שכתבתי את השאלה הזאת למעשה.
סתם מעניין אותי לדעת למי שקרא עד הסוף, מה אתם חושבים על זה? היית לכם בעיה דומה? אני יודע שהתשובה שככל הנראה תהיה פה זה לצאת לעשות חברים ולקחת את עצמי בידיים, אבל אני באמת מרגיש שמה שאני עושה זה המקסימום שלי... אני לא יודע איך להסביר את זה יותר טוב מזה, אבל אני ממש מרגיש עצוב בזמן האחרון.