מבולבלת, התאהבתי, אני כל כך נפגעתי ממנו, לא יכלתי לראות אותו בלי לברוח החוצה

אז לפני כמה חודשים התאהבתי במישהו שלא הכיר אותי בכלל, לא ידע עליי כלום, כולם תמיד אמרו שהוא הומו, אני אמרתי שלא, למרות שעמוק בפנים ידעתי שכן, ידעתי שיש סיכוי שהוא אוהב בנים, לפי ההליכה שלו, ההתנהגות, הקול הנשי,
שלא תבינו לא נכון.. אני לא אחת שמתאהבת בסוג כזה של בנים.
אבל משהו בו היה שונה, הוא היה מיוחד.
השקעתי שבועות בלחשוב ולחפש איך להתקרב אליו.
בסוף מצאתי משהו, שלא נגמר טוב. שלקח לי חודשיים רק כדי לקחת אומץ ולעשות אותו,
אני לא אגיד מה זה, אבל הוא היה אמור לדבר איתי אחרי זה, זה לא משהו גדול.
הוא היה נחמד אליי ממש באותו רגע ואמר תודה והכל. שבוע אחרי זה גיליתי שהוא חסם אותי בסטורי שלו באינסטגרם, ושהוא סיפר לחברים שלו ש ״בכל פעם שאני מדברת איתו אני מטרידה אותו״
זה שבר אותי, בכיתי בלי סוף, הוא היה הכל בשבילי, לא היה לי אכפת מה כולם אומרים עליו, שהוא הומו , נשי, מה מצאתי בו, אני ההיתי בשלי, לא שפטתי אותו, באמת אהבתי אותו, כמו שלא אהבתי אף אחד , אף פעם, ואהבתי לפני זה, אבל לא ככה.
בסוף הצלחתי לשחרר , ומצאתי לי מישהו אחר.. שאיתו אני מדברת כל הזמן, אבל עוד לא נפגשנו, יש לנו קשר מסובך. אבל יש לזה סיכוי
אבל לפני כמה ימים ראיתי את אותו הילד שוב, מרצה לנו בכיתה, ועד שכבר שכחתי ממנו , הכל חזר אליי שוב, ומאז הוא לא יוצא לי מהראש. אני לא מפסיקה לחלום עליו כל לילה.
שבוע שלם ללא הפסקה שאני חולמת עליו ככה. ויודעים מה? אני לא חולמת שאנחנו זוג, שאנחנו מתנשקים, שאנחנו ביחד.
אני רק חולמת שאנחנו מדברים , סתם יושבים ומדברים, ואני מנסה לספר לו שהוא פגע בי, ואני מתעוררת לפני שהוא מספיק לענות.
הוא גדול ממני בשנתיים וחצי.
ואיך אני בכלל יכולה לחשוב על דבר כזה אחרי מה שהוא אמר עליי?
ואיך אני יכולה לאהוב בן אדם שיש סיכוי שהוא בכלל הומו?
יופי הוא לא הבעיה שלי.. תמיד ההיתי ילדה יפה.
אבל אף פעם לא ידעתי מה לעשות כשזה מגיע לבנים, איך להיות קשה.
אני אוהבת אותו באמת. לא משנה כמה אני מנסה לשכוח הוא תמיד חוזר.
ואני יודעת אני עדיין ילדה וכל החיים לפני. אבל כרגע אני בנקודה הזאת של החיים.
ואני רק רוצה שהוא ידע.. שהוא פגע בי.. כל כך הרבה דברים קרו מאז.. השתנו,
ואני רק רוצה שהוא יגיד לי אני מצטער שפגעתי בך , לא שהוא רוצה אותי.
אני באמת לא מבינה למה הוא חשב שהטרדתי אותו, כל מי שסיפרתי לו אמר שבמקומו הוא היה שמח ואומר תודה.
אני כל כך נפגעתי ממנו, לא יכלתי לראות אותו בלי לברוח החוצה ולבכות.
לא אכפת לי שהוא גדול ממני. הפער הוא לא כל כך משמעותי.
אני לא מאמינה שהכל שוב חזר אליי , עד שכבר הצלחתי להתגבר,
למה הוא היה חייב להיות שם באותו יום עם החיוך הזה שלו, לא הצלחתי להוריד ממנו את העיניים. כל כך נבהלתי שראיתי אותו, אני באמת אוהבת אותו .
אני לא יכולה להסביר את הצמרמורת בגוף שיש לי כשאני רואה אותו, ההיתי עושה הכל רק כדי לדבר איתו פעם אחרונה , רק עוד פעם אחת, לשמוע את הקול שלו.

אשמח שתעזרו , ותכתבו מה לעשות, תודה.