חיים מבוזבזים וחסרי כל רצון והנאה

אני חייבת להוציא את זה, כי עוד שנייה אני אתפוצץ.
אני יודעת שזה ארוך, אבל אני אעריך מאוד ואודה מאוד למי שיקרא הכל.
אני משלה את עצמי ונותנת לעצמי להאמין שהכל בסדר והמצב יחלוף והחיים שלי יראו אחרת בעתיד. אבל כמה שאגיד את זה, זה לא נכון. כי אם בכל יום אקום ואגיד את זה מה זה שווה?
נתחיל מכך שהמצב החברתי אצלי ברצפה... זה לא שמקללים אותי או מציקים לי, זה פשוט שאין לי חברים. לפחות לא כאלה שאני נמצאת איתם בקשר שאפשר באמת לקרוא לו ׳חברות׳. ואת האמת? אני מאשימה רק את עצמי. ובצדק. לא השקעתי במצב החברתי שלי ולא התאמצתי להשיג לעצמי חברים, ואפילו הרגשתי עם זה נוח, עד שהבנתי באמת עם איזה חרא נתקעתי. ואני לא מאמינה שרציתי את זה. ועכשיו אני אפילו לא רוצה לשנות את זה, אין לי כוח ונחישות.. ואל תגידו לי לנסות בכל זאת, כי זה לא יעזור לי. לא משנה כמה חברים יהיו לי, זה לא יגרום לי להרגיש שמחה. כי אצלי השמחה הלכה כבר ממזמן. אפילו לא כואב לי, אני לא בוכה, אני מרגישה חסרת רגשות.
אפשר לומר שאהבה מילאה אצלי את הריקנות , היה לי חבר לפניי כארבעה-חמישה חודשים. וזה נגמר בחרא אחד גדול, אני מתחרטת על הרגע שבו בכלל דיברתי איתו... ואם לומר את האמת, מאז הפרידה הדיכאון התחיל. קשה לי להודות בזה, אבל הבנתי שכמה שאני אכחיש זה לא משנה. אני מרגישה צורך להרגיש אהבה למישהו, צורך להתאהבות כמו אוויר לנשימה... זה נוראי בשבילי להיות בלי זה. אבל הבעיה שמאז החבר האחרון (שהיה חבר של כמעט שנה) אני מנסה להתאהב בכוח, אני כל כך רוצה לשכוח ממנו עד כדי כך שאני מכריחה את עצמי להרגיש רגשות לאחרים... וזה מה שמונע ממני להתאהב באמת. (וניסיתי להפסיק עם זה, אבל פשוט אי אפשר! זה הפך לרפלקס..) כי אם אני אתחיל לאהוב בכוח כל אחד זה בחיים לא ילך... זה נוראי. וזה לא כואב לי אפילו, כי התרגלתי להרגיש כאב... אני אפילו לא בוכה בגלל המצב שלי. נמאס לי להתנגד.
ההתאהבות הזאת בכוח כבר גרמה לי להתייאש וללכת למקום של עצב על בסיס קבוע וחוסר רצון לחיות... אני בחוגים, אני בבית ספר, אני בכל מקום, אז לא להגיד שאני צריכה גיוונים בחיים.
לא אכפת לי מהבדידות, אכפת לי רק מזה שאני לא יכולה להרגיש שמחה. ואני לא יכולה לסלוח לעצמי על כך שנתתי לי להתאהב בו, אני רוצה לחזור בזמן ולקלל את אותה אני שישבה ודיברה איתו. הוא הרס יכולת התאהבות שלמה והרס שמחת חיים שלמה. קדימה, תגידו שאני מגזימה, אבל אתם לא מבינים אותי. ניסיתי להילחם בזה ואני נכשלת.
אני לא רוצה להיות חסרת רגשות... אני רוצה להרגיש כאב עכשיו, אבל אני לא מרגישה!! כבר התרגלתי אליו? ובגלל זה כבר לא כואב לי? אני לא רוצה את זה... אני לא רוצה להמשיך לחיות עם התרגלות לעצבות...