איך למצוא עבודה שתתן לי לבטא את היכולות שלי?

היי,
אני בחורה מאוד אינטליגנטית, סקרנית ייצוגית ונחמדה. יש לי תפיסה מהירה, חשיבה חדה ומקורית, יכולת התנסחות מעולה, יכולות קופי וחוש הומור מצוינים- באופן כללי מוכשרת- יש לי יכולות גבוהות במוזיקה, עבודות יד ותיקונים.
לא פעם אנשים מופתעים שאני מתעסקת בתחום מסוים זמן מועט בגלל שאני תופסת דברים מהר.
אני מוצאת הרבה מהרעיונות והמחשבות שמתרוצצים לי בראש מתגשמים בסטארטאפים של אחרים.

אבל
אני לא מצליחה לבטא שום דבר מהיכולות האלו כשאני במסגרת של עבודה.
אני נאלמת דום כשמגישים לי את המטלה הפשוטה ביותר- מיד נכנסת ללחץ, לוקח לי המון זמן 'להיכנס לזה' וגם אז אני לא מצליחה להוציא תוצר שהולם את היכולות שלי. לכן בדר"כ אני לא מעריכה את העבודה שלי ומאוד מוזר לי שאנשים מחמיאים לי- חושבת שהם עובדים עלי כי הרי אני מסוגלת למשהו טוב מזה בהרבה.
מאז שהתחלתי לעבוד, עוד לפני הצבא מצאתי את עצמי בעבודות שלא הולמות את היכולות שלי. לא למדתי לתואר ראשון, היה לי מאוד קשה לסייםמאת לימודי התעודה שלי (עיצוב גרפי, השלמתי את פרויקט הגמר ואת התעודה בקושי רב, רק בעזרת פסיכולוגית).
תמיד חשבתי שהנה, עברה שנה ועכשיו אני חייבת להתאפס על עבודה טובה.
לא החזקתי במקומות עבודה מעבר לשנה מקסימום. המקום היחיד בו החזקתי מעמד יותר זמן הוא המקום בו הכרתי את בעלי, בגלל שהוא תמך ועזר לי שם.

מאוד קשה לי לעבוד. זה לא בגלל פינוק- אני יודעת טוב מאוד שלא באתי ממשפחה עשירה ושאני חייבת לעבוד.
מאוד קשה לי עם סמכות- להגיע בזמן, לקבל הוראות ולעמוד בזמנים. התראיינתי לחברת סטארט אפ, שם האווירה היתה הרבה יותר רגועה, קלילה ומאפשרת, אבל כשנאמר לי בראיון שיש לי חצי שעה לסיים תרגיל- סיימתי אותו לאחר שעה.
אין לי אמביציה לעבוד, גם לא בתור עצמאית. אין לי את הדרייב לעשות, ליזום ולייצר לעצמי עבודה.

בבית ילדותי אבא שלי פוטר לעתים ואף פעם לא היה יציב תעסוקתית (מלבד תקופה קצרה בה היה עצמאי) ואמא שלי נשארה באותה משרה עשרות שנים, מוערכת מאוד מאוד אבל נוטה לקטר המון על העבודה ולהיראות מובסת וחסרת כוחות- למרות שבעבודה היא אמביציוזית וסוחפת.
בנוסף, אמא שלי תמיד תמיד 'מציינת' בדרך אגב אנשים שהיא מכירה וילדים של אנשים שהיא מכירה, שבמקרה הם בגילי וב-מקרה ב-דיוק סיימו את התואר השני, הדוקטורט, או 'רק' קיבלו הכרה בינלאומית בתחום עיסוקם.
תמיד שעשיתי משהו כיף, או כשהעליתי רעיון כלשהו כשהייתי קטנה- לא הרגשתי שיודעים איך להתייחס לזה ולפתח את זה. לא קיבלתי התייחסות הולמת, חוץ מ'יפה' וגם זה בקושי, וברוב המקרים גדעו לי את הרעיונות באופן ישיר או עקיף.
ברור לי שזה לא מתוך כוונה רעה- הם רצו לשמור עלי שלא אתאכזב מדברים ושלא אחווה מפח נפש, ממש העדיפו שאמנע מדברים מאשר שאתאכזב או שאכשל.

אני לא מצליחה להתגבר על זה. היום יש לי משפחה משלי, וחוץ מהצורך הברור למצוא עבודה טובה ומכניסה יותר, אני רוצה ללמד את הבן שלי למצוא את הדבר המתאים לו (כל עיסוק שיגרום לו להיות מאושר) ולהצליח בו, ובשביל זה אני צריכה לדעת בעצמי איך עושים את זה.

איך משתחררים מכל המנעולים ומוצאים ומתמידים בעבודה שהולמת אותי?

תודה רבה שקראתם.