יחסים קרים בין האחים גם בגיל מבוגר, למה זה קורה?

ביני לבין האחים שלי תמיד היו יחסים קרים עם עליות ומורדות.
ההפרשים ביניננו הם של שנה שנתיים, כלומר אנו די קרובים בגיל אבל אף פעם לא היינו החברים הכי טובים ואף להיפך מכך.
בילדות תמיד רבנו כל הזמן, מכות, פיצוצים, קנאיות, חוסר התחשבות, אני בת ויש לי שני בנים אחים. היו ימים שאיחלתי לעצמי, שהלוואי והייתי בת יחידה.
כן ואני יודעת שכמעט כל האחים רבים וזה קיים בהרבה בתים אבל יש מינון מסויים, יש גבול מסויים, אמורים להיות גם רגעים טובים, יפים ושמחים ואת זה כמעט לא היה לי. תמיד היתה שם קינאה, חוסר פירגון, זילזול, תחרותיות, הרס ונזק, למרות שמעולם לא עשיתי להם שום דבר רע. ההורים שלי לא יכלו להשתלט על האחים ובבית תמיד שרר כאוס, בלגאן וכעס וכל הצעקות והבקשות לא עזרו. מוזיקה בפול ווליום עד השכנים שלא איפשרה לי ללמוד כמו שצריך, התביישתי להזמין חברות הביתה ורק חיכיתי שאני אגדל ואוכל כבר לעזוב את הבית.
גם כשהיינו כבר אחרי צבא ורציתי ללמוד לימודים אקדמאיים , תמיד זילזלו בי, הפריעו לי ללמוד, מוזיקה בווליום גבוה בבית רוב שעות היום, ופעמים רבות חשבתי לעצמי שחיי היו טובים יותר בלי אחים בכלל כיוון שזה רק הגביל אותי והפריע לי בחיים.
לימים האחים התחתנו , נולדו להם ילדים והם לכאורה התמתנו קצת, כאילו נהיו בני אדם ועדיין היחסים נשארו קרים, צלקות העבר מסרבות להרפות ממני והכעסים מהילדות עדיין שם, גם כשאנחנו נפגשים זה לא ממש זה ושרידי התנהגות העבר צצים מדי פעם, שזה אומר שפה בוטה ויחס מזלזל.
אני רואה משפחות אחרות שבהן האחים עוזרים זה לזה, תומכים זה בזה, לפחות בבגרותם, ואני ממש מקנאת בהם, אחים שעוזרים אחד לשני למצוא עבודה, עוזרים אפילו לקנות דירה, תומכים אחד בשני רגשית, יוצאים יחד לחופשות ואפילו יש להם חברים משותפים.
אז בינתיים כולם המשיכו בחייהם והיום כל אחד התחתן וחי את החיים שלו, אבל עדיין הכעס מהעבר מסרב להרפות. אנחנו נפגשים מדי פעם אצל ההורים אבל אני באה בחוסר חשק, העבר נותן את אותותיו גם היום. ואני שואלת למה זה קורה ? למה זה קרה לי ? למה אחים צריכים להיות כל כך רעים אחד לשני ? איפה כל האהבה שדיברו עליה ? האם גם אתם מכירים אחים כאלה ? שבקושי מדברים אחד עם השני ? שעוזרים לאנשים זרים מבחוץ ולכם לא עוזרים בכלל ? ובכלל זה נשמע לי שקר אחד גדול כל האידליה הזאת שבונים על אחים. מה דעתכם ?