יש שיטות שבהן ניתן להפסיק לגמגם? החיים שלי הרוסים. ? בבקשה תבינו אותי!

אז... הגמגום שלי הוא הנקודה החשובה ביותר. לפני שהתחלתי לגמגם הייתי הילדה הכי קלילה ומשוחררת בעולם. לא הייתי פוחדת או מתביישת מכלום. ועכשיו... את הפעולות הבסיסיות ביותר אני לא מצליחה להרשות לעצמי לעשות. כי אני מגמגמת. וכל מה שתשמעו מעכשיו, התחיל מאז שהתחלתי לגמגם. אני מתביישת לדבר עם אנשים. אני מושכת תשומת לב, ככה זה כשיש לך מראה בובתי ואצילי. כשמבקשים ממני להגיד מילה המוח בדיוק נזכר לעבור לארץ חדשה. זרה. ארץ של מילים שלא ידעתי שקיימות בלקסיקון שלי בכלל.
פתאום משתתקת, לא יודעת מה להגיד כדי לקלוע למטרה. לאנשים קשה להתחבר אליי, בגלל הגמגום. יותר ממה שאתם מתארים לעצמכם. ככה זה כשאתה לא מצליח להביע את עצמך. באמת שאני מנסה !!! אני כל כך מנסה לשכנע את עצמי לדבר. לא... כאילו שמו לי מחסום בפה.

והרגע בו אתה מסתכל סביבך וקולט שלכולם יש מה לעשות,יש עם מי לדבר.. ורק אתה מחפש את עצמך. מתחיל לחשוב מה איבדת שם. למה פשוט לא נשארת בבית והמשכת לשחק פורטנייט . הגמגום הורס לי את החיים. הגמגום לוקח ממני המון מחשבה. יותר ממה שאתם מדמיינים אפילו.
תדמיינו לכם שאתם רוצים להתקשר למישהו כדי לשאול אותו אם אפשר לעבוד בחנות שלו. אבל אתם לא יכולים להרשות לעצמכם. מהפחד שתגמגמו והמילים פשוט יעלמו לכם באמצע.
תדמיינו לכם שהמורה ביקשה לקרוא טקסט בכיתה, ואתם מעדיפים לברוח רק לא לקרוא אותו ולהתחיל לגמגם ולחשוב בין כל מילה ומילה.
תדמיינו לכם שאתם רוצים לברך את החבר/ה ביום ההולדת מול כולם בשולחן, ואתם מנסים בכל הכוח לשכנע את עצמכם איפשהו שם בין חדרי הלב, לדבר יפה... אבל מה? לא מצליחים, אתם נתקעים אחרי כל מילה ומילה. והופ כולם מסתכלים עליכם בעיניים מרחמות. ואתם כל כך מובכים. שוב.

אני זוכרת משפט אחד מהשיר של אחד הפסטיגלים הקודמים: " כי כל מה שיש לך זה את הדיבור שלך, ואיך שאתה מדבר זה מה שאתה אומר"

אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי.
לפי דעתי אין טעם לחיות חיים כאלו, בעולם, כשאתה לא יכול להביע את עצמך ולתקשר. ויש לי כל כך הרבה דברים להגיד... הגמגום הופך אותי לבן אדם מופנם וזה מקשה עליי מאוד. אם הייתי יודעת שהדיבור שלי שוטף וחלק , זהו... פרק חדש בחיים שלי. לגמרי. יש בשביל מה לחיות.