ללכת אחרי הלב או אחרי המוח?

אני לפני בערך חצי שנה סיימתי שירות צבאי ובאוקטובר מתחילה ללמוד לתואר ראשון . משהו שמאוד מעניין אותי ואני אוהבת וגם כמובן יש בזה כסף. כסף הוא חלק חשוב מאוד בחיים במיוחד מהמצב הכלכלי שהיה למשפחתי . אני גדלתי בשכונת מצוקה , אני יודעת מה זה כשחסר ... בגדים אוכל והכל . אני הייתי במועדנית ואני זוכרת שהיו מביאים לנו אוכל הביתה כי לאמא לא תמיד היה כסף . (חשוב לציין שתמיד היה מה לאכול אמא שלי תמיד דאגה גם אם זה אומר שהיא קמה ב4 בבוקר לפני העבודה ומכינה אוכל מהמעט שיש .. ) אבל הרגשתי שאין .. הרגשתי שקשה. בגדים ונעליים היינו קונים רק בבמקומות מאוד זולים וכשהייתי קטנה אמא שלי הייתה תופרת בשביל לחסוך . היינו ארבע אחים בחדר וכדי להצליח בלימודים נאלצתי ללמוד בלילות , כי רק אז שקט , או שהייתי נשארת בבית ספר אחרי לימודים , היו פעמים שאפילו לקחתי שרפרף למקלחת וישבתי ולמדתי . תמיד אמא שלי טיפחה אותנו הוותה לנו דוגמא :לא לוותר , להמשיך ללמוד והיא תתמוך בנו בכל כוחותיה . בזכותה ורק בזכותה אני סיימתי עם בגרות מדהימה ממוצע 107 עם מגמות ביולוגיה מחשבים 5 יחידות מתמטיקה ואנגלית בהצטיינות כשאני מגיעה משכונה שלמעט מאוד ממנה יש בכלל בגרות . היא נתנה לי הכל היא דחפה אותי שהיה לי קשה ואני רוצה להחזיר לה . נמאס לי לראות אותה עובדת כל כך קשה , היא לא נעשית צעירה יותר . היום מצבנו הרבה יותר טוב מפעם אבל עדיין המצב הכלכלי תמיד מאיים . אין בטחון וחיים בפחד תמידי פעם כמעט נתקו את זה ופעם לא מצליחים לשלם על זה . וואי שמתי לב שממש חפרתי חח זה פששוט יצא ממני. להורים שלי אין פנסיה או יש מאוד קצת פנסיה מהשנים שעבדו בתור שכירים . כרגע הם עצמאיים (אמא תופרת אבא קבלן משנה ) בכדי להרוויח יותר כסף אבל הם עובדים מהבוקר עד הערב והורגים את עצמם (בזכות זה המצב הכלכלי שלנו ישתפר). בגלל שהם עצמאיים הם אמורים להפריש לעצמם כסף לפנסיה אבל לא עושים את זה כי מעדיפים להשקיע את הכסף הזה בנו.

אוקיי אז אחרי הרקע שחפרתי בגלל כל זה אני מתחילה ללמוד מקצוע שמצד אחד מעניין אותי אבל מצד שני יש בו כסף . כדי שלי ולילדיי לא יהיה קושי כלכלי וגם לתמוך בהוריי לעת זקנה . אבל יש בי חלק שמאוד רוצה לעזור לילדים ממשפחות מצוקה . כי לי אומנם הייתה תמיכה אדירה מהמשפחה למרות הקושי ויש ילדים שאין להם את זה . אני גם מאוד אוהבת ללמד !! אז יש בי חלק שתמיד ירצה ללמד ילדים שכבר ויתרו עליהם . לגרום להם להאמין בעצמם ולהבין שזה שהם נולדו למשפחה עם קשיים לא אומר שגורלם נחרץ. ראיתי כתבה על עמותת עלם והתחלתי לבכות . מספיק שאעזור לילד אחד לשנות את מסלולו אהיה המאושרת באדם . אני רוצה את זה בכל גופי . אבל אין בזה כסף ... ואני לא רוצה שהילדים שלי יעברו את מה שאני עברתי ואני צריכה לדאוג להורים שלי .

חשבתי על לעבוד במקצוע הזה (שהוא גם מעניין אותי ) ולבסס את עצמי מבחינה כלכלית ולעזור להורים ואחר כך לפרוש ולעשות הסבה למורה ולהגשים את החלום וללמד ילדים שויתרו עליהם .

מה אתם חושבים ? החלטה נכונה ?