להלחם על הזוגיות או לוותר עליה?

מתנצלת מראש אם זה מבולבל.

אני ובן זוגי לשעבר היינו יחד שנתיים וחצי.

אני זאת שחיזרה אחריו.התאהבתי בבחור הטוב שראיתי בו והייתי אחרי כמה מערכות יחסים מאכזבות ורציתי פשוט להיות עם בחור טוב,
לקח לי המון זמן לשכנע אותו שאני באמת רוצה אותו ולא מסתלבטת עליו,אחרי כמה חיזורים התחלנו לצאת כידידים ואז הגיעה הנשיקה הראשונה.
כ"כ רציתי לנשק אותו ואחרי הנשיקה הראשונה כ"כ התאכזבתי...לא הרגשתי כלום והיא הייתה מאכזבת.
הנשיקה השנייה הייתה גרועה יותר מהראשונה.אבל מהשלישית זה רק הלך והשתפר...בערך.

יצאנו יחד במשך שנה והרגשתי שאני מאוהבת מעל הראש אחרי שנה עברנו לגור יחד...המגורים יחד טלטלו אותי וגיליתי שהתאהבתי במישהו אחד ובמערכת יחסים הייתי עם מישהו אחר לגמרי.
גיליתי שהבן זוג שלי הוא ההפך הגמור ממני בהתנהגות יש לו את הנטייה לכבס את הכביסה המלוכלכת בפומבי.
בין אם זה לצרוח בקולי קולות ברחוב,בתחנת דלק,לזרוק חפצים אישיים שלי מהחלון,לנסות להוציא אותי בכוח מהדירה המשותפת של שנינו,
להתנהג כלפיי באלימות ועוד ועוד.כל פיפס קטן היה הופך אצלו לביג דיל.
בד"כ כשהיינו רבים הוא היה מתנהג בצורה שפירטתי מעל היה עושה הכול כדי להתנצל,לאחר מכן היה מבטיח שזה לא יקרה שוב וזה באמת לא קרה שוב....רק כמה חודשים אחרי זה חזר על עצמו,
כל 3-4 חודשים זה היה קורה ושוב אותו סיפור מתנצל אומר שזה לא יקרה שוב וכך "סחבתי" איתו שנתיים,
עד שהתדירות של ההתנהגות "הלא נעימה" הפכה כמעט לקבועה ואיימה לאמלל את חיי...זה נמשך כמה חודשים שכמעט כל יום היינו רבים וכל יום הוא היה מתנהג בצורה כזאת.


במהלך אותן חודשים מצאתי כתף תומכת אצל ידיד שלא הייתי בקשר יומיומי איתו והוא היה שם בשבילי כשלא יכולתי לשתף איש.
(התביישתי לשתף את הסובבים אליי כי הם מכירים את בן זוגי ולא רציתי לבייש אותו בכך שאני מדברת עליו עם אחרים).
הוא הצליח להוציא בי כ"כ הרבה דברים טובים שחשבתי שנעלמו בי.
הוא הכיל אותי ואת הצרות בזוגיות שלי,הוא לא שפט אותי ולא את הבן זוג שלי,
הוא היה מצחיק אותי כשהייתי מדוכאת ובאותה תקופה הוא היה קרן האור של חיי.
בשלב מסוים הרגשתי שאני מתאהבת בו,לא מבחירה אלא כי זה הדבר הכי קל לעשות כשהיחסים במשבר.להתאהב במישהו אחר רק כי הוא "נתן" לי את כל מה שחסר לי במערכת יחסים הנוכחית.
שיתפתי אותו ברגשות שלי כלפיו והוא הכריז שזה הדדי,הסברתי לו שאני לא יכולה להמשיך להיות איתו בקשר מתוך כבוד לבן זוגי.
הידידות.ההתאהבות בו פקחו לי את העיניים וגרמו לי להבין שמגיע לי יחס יותר טוב.שאני ראויה ליחס יותר טוב ולמישהו שידע להעריך אותי ולא לזלזל בי ולקחת אותי כמובן מאליו.
הרגשתי שבן זוגי חושב שלא משנה מה הוא יעשה אני אשאר אתו לנצח כי אני "אוהבת אותו".

לאחר כמה ריבים ותקריות נוספות הודעתי לבן זוגי שאני רוצה לקחת פסק זמן מהקשר שלנו.
אחרי שיחה ארוכה והתחננויות מצידו החלטנו לתת צ'אנס נוסף לזוגיות שלנו,בעיקר כי חשבתי שהוא ראוי לזה.
אחרי פחות משבוע נוצרה בינינו עוד תקרית,שבעקבותיה החלטנו שנינו להפרד.
התקרית ארעה בבוקר לפני היציאה לעבודה כשחזרתי בערב אחרי העבודה הוא חיכה לי והודיע לי שהוא לא רוצה להפרד ממני,שהוא אוהב אותי והוא לא יכול בלעדיי,
אמרתי לו שהפרידה הזו לא תלויה רק בו אלא גם בי,ואז הוא שחרר את הצד העוד יותר לא נעים שלו והתחיל להעליב אותי ולפגוע בי ולהגיד לי דברים נוראיים ואיומים
לא האמנתי שזה הגבר שהייתי איתו במערכת יחסים.סירבתי לרדת לרמה שלו ושתקתי.פחדתי שהוא יעשה לי סצנות אם אני אעזוב את הדירה כשהוא ער.
חיכיתי שהוא יתעייף ויילך לישון ואז ארזתי את הדברים שלי ועזבתי אותו.

אחרי שעזבתי הוא ניסה לפייס אותי בכל מיני דרכים,בין אם זה לערב את כל העולם ואשתו בפרידה שלנו שידברו איתי על מנת להחזיר אותי אליו,
לשלוח כל יום זר פרחים,דובי ושוקולדים לבית של ההורים שליעם כרטיס ברכה שכתוב עליו "סליחה".
השיא ארע כחודש אחרי הפרידה הוא הגיע לבית הוריי והתנהג בצורה אובססיבית ומפחידה ולא רצה לעזוב בלי שאני חוזרת איתו.
הרגשתי שהוא כופה את עצמו עליי וכ"כ שנאתי אותו.אחרי אלף ואחת ריבים וכנראה אחרי שירד לו האדרנלין הוא החליט לעזוב.

כמה שבועות אחרי נפגשנו בחתונה של חברה משותפת.
היינו מנומסים אחד לשני ולא יותר מזה,הוא הזכיר לי שהשארתי חפצים בדירה המשותפת שלנו,
קבענו שאני אבוא מתי שבא לי לאסוף אותם,כי יש לי מפתח לדירה ואין צורך להודיע מראש.
מפה לשם ואחרי כמה התקלויות...אנחנו מדברים מידי פעם ואפילו עשינו את הטעות האולטימטיבית ושכבנו...
לא הרגשתי כלום.

הוא ביקש עוד צ'אנס ואני לא יודעת אם לתת לו...קשה לי לפתוח דף לבן ולהתחיל מחדש אתו.
הוא רק רוצה לשכוח מכל מה שקרה לפני הפרידה.הוא אומר שזה היה טירוף זמני וזה כי הוא היה בתקופה לחוצה וקשה,
אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו.אני רק יודעת שהיו ימים שהיה לי טוב איתו.אני לא יודעת אם אני רוצה להשאר ולהלחם על "המערכת יחסים" שלנו.

אחרי שראיתי את ההתנהגות שלו ואת הצד הלא נעים שלו זה מרגיש לי שלא בא לי לנסות יותר.אבל אני מרגישה שאני חייבת לו כי אני זאת שחיזרתי אחריו...
אני זאת שלכאורה גרמה לו לאהוב אותה בצורה כזאת.
כשאני איתו אני לא רוצה להיות איתו ולא בא לי לחיות איתו.וכשאני רחוקה ממנו אני מתגעגעת אליו ואז אני מתחילה לתרץ לעצמי תירוצים להתנהגות שלו
ואני מספרת לעצמי סיפורים שהוא אוהב אותי ושהוא לא התכוון.
אני מרגישה שעברתי גיהנום וזה די הזוי כי למרות ה"חוויות" הרעות שלנו בזוגיות היו לנו גם טובות והן היו רבות יותר מה"חוויות" הרעות.
אני מפחדת שאם אחליט לחזור אליו זה יקרה מכל הסיבות הלא נכונות.
"כי בגיל הזה אני אמורה להיות בזוגיות","כי לכל החברות שלי יש בן זוג","כי הוא אמיד" ועוד שלל סיבות לא נכונות.
אני מרגישה שאני מתפשרת עליו.אני רוצה להיות לבד.אני מרגישה שמיציתי את השלב של להיות ביחד בשלב זה בחיי.
אין לי בעיה להישאר רווקה לנצח.זה מרגיש לי כאילו זוגיות מוערכת יתר על המידה.

אני מבולבלת ואני כבר לא יודעת מה לעשות,לסובבים אותי אין מושג על מה שהלך במערכת יחסים בנינו,רק אני יודעת מה הלך שם באמת...ועכשיו גם אתם.
אשמח לקבל עצות.מה אתם חושבים שעליי לעשות?