לא לובשת משקפיים, לא רואה כלום. מה לעשות?

לפני שנה לראשונה התחלתי להבחין בכך שהראייה שלי מתחילה להדרדר . המספר נמצא על רבע וחצי במשך חצי שנה ככה . רציתי מעט כפול אבל התעלמתי מזה כי זה באמת לא היה רציני . מפה לשם המספר שלי עלה לאחד וחצי ואני עדיין לא לובשת משקפיים מסיבות שארחיב אחר כך . לחברה שלי יש שתיים וחצי במשקפיים, ואני מניחה שזה עלה לה מאז הפעם האחרונה ששאלתי אותה אבל היא ליטרלי עדיין לובשת אותם רק ללוח בכיתה ונראית כאילו זה לגמרי לא מזיז לה . אני אסביר, המספר שלי עלה ככה בגלל שהייתי מאוד לא חכמה, הרסתי לעצמי את הראייה וככל שהיא עלתה, ככה סבלתי יותר, לא רציתי ללבוש משקפיים ולכן לא יכלתי לצאת החוצה . כמו גלגל שלא עוצר . אני לא לובשת משקפיים משלוש סיבות, המראה תראו משקפיים זה באמת נחמד מדי פעם, אבל עשרים וארבע שבע? להיות תלויה בזה? זה בולט, מאוד מגרד לי (יש לי ויסות חושית, מכל דבר שנוגע בי אני משתגעת), משנה את כל הבעת הפנים שלי ומסתיר את העיניים הכחולות שלי . נוחות קוצר ראייה, נופל כל הזמן, צריך לנקות, אי אפשר לעשות עם זה ספורט או כל פעילות אינטנסיבית דומה, ועוד מליון סיבות . לאחרונה הראייה, אני לא יודעת למה אבל למרות שיש לי משקפיים כבר חודשים ארוכים העיניים שלי עדיין מרגישות מאוד מוזר מבעד לעדשה, כאילו רואות בתלת מימד דבר שנמצא ממש מולם . בקיצור, לא בשבילי . לא עשרים וארבע שבע . אז בדקתי את אפשרות של העדשות, כמובן . אין באמת שום סיבה שלא אנסה את זה תקופת ניסיון, זה לא עולה כסף אישית לאמא שלי, זה יאפשר לי לצאת החוצה, נוחות, מראה ועוד המון דברים שזה מאפשר . הסיכונים לא רלוונטים אליי כי אני בסהכ רוצה לבדוק עדשות יומיות . עכשיו אמא שלי ממש לא בעניין, לא משנה כמה מחקרים תומכים אשלח לה או כמה הצעות . היא לא קולטת שזה פוגע בי, אני יודעת שזו לא אשמתה ושזו אשמתי שאני לא מצליחה ללבוש משקפיים, אבל כמה זמן אצליח להמשיך כך? לדוגמא אתמול, הלכתי לפארק הירקון עם המשפחה שלי, כי די באמת נמאס להסתגר כל היום בבית, עכשיו כן אני לא רואה טוב בכלל בכלל בכלל, אבל אף פעם לא הגעתי למצב שאני פשוט מתהלכת כמו זומבי והעיניים שלי פשוט לא רואות כלום . כלום . זו הייתה הרגשה הזויה, אני לא יודעת איך להסביר . ניסיתי לא להסתכל קדימה ולהסתכל על הרצפה לדוגמא ולמרות שראיתי אותה (חלקית) עדיין העיניים שלי מרגישות מוזר . כבר הלכתי פעם לרופא עיניים עם אמא שלי, היא כמובן עקשנית כרגיל, רק אמר שזה ״מומלץ מגיל שש עשרה״ וישר היא לא התייחסה אליי בכלל ואפילו לגלגה עליי (עזבו, הקשר שלנו מורכב) . מאז כל פעם שאני מעלה את הנושא היא מתחילה לצחוק או לצעוק עליי, לא משנה מה . וזה מאוד מאוד מפריע לחיי היום יום שלי, אני כבר לא יודעת מה לעשות . היא לא מתייחסת לזה ברצינות . בבקשה תעזרו לי