מעולם לא הייתי במערכת יחסים, ואם השנים מרגישה איך נאבד החשק לכך (26) - נורמאלי?

שלום לכולם,

אני בת 26, מעולם לא הייתי במערכת יחסים אל אף שכמובן כמו כולם, יצא לי להתאהב כמה פעמים (אם לא הרבה). אני יודעת שאנשים בגילי יוצאים המון לדייטים, ובעיקר מאוד נהנים מחיים חברתיים פוריים של ידידות, אהבה וזוגיות אם לא כבר נישואים. אני מרגישה כיצד כל הסובבים אותי נמצאים במערכות יחסים, אם לא כבר מאורסים ממזמן ומצחיק לציין כמה שכל שבוע מישהו חדש מתארס או מתחתן. אני יודעת שזה לגמרי נורמלי להיות בין לבין בחיים (סינגל - תפוס/רווקה ואז לא רווקה וכו') אבל כאחת שלא חוותה אף פעם כלום בנושא, קשה שלא להרגיש מיותרת ולא שייכת בגלל זה.

אני יודעת שאני לא "מוזרה" חברתית, תמיד הייתי מאוד, מאוד ידידותית - פתוחה, כנה, ואנשים אמרו לי בעבר שאני מאוד נעימה ונותנת לאחר להרגיש בטוח בעצמו, ושאני נותנת לצד השני להיות מי שהם באמת ומרגישים נינוחים איתי ושמחים.

אני מרגישה שאפילו אם לצאת לברים או למסיבות זה משהו שמעולם לא היה "הקטע שלי", אני תמיד המשכתי בדרך שלי לפחות, להיות פתוחה חברתית ולתת לדברים לקראת במידה והיה קורה (כלומר, להיות פתוחה לכך שאם גבר מעוניין בי - הייתי נותנת שיגיש אלי ובשמחה לדבר עימו וכו'). בין כל זה, דאגתי תמיד לנסות להיות מטופחת, מאופרת, נקייה ואני יודעת על עצמי שאני בחורה מצחיקה, ונוטה יותר להיות איכפתית ועמוקה יותר בהמון נושאים. כעיקרון, אני ניסיתי לעשות את המירב כל השנים הללו אך לצערי...אף אחד לא היה מעוניין בי פנים מול פנים אף פעם.

כיום, אני עזבתי את כל זה ומתרכזת בלימודים אך בעקבות דיכאון קשה - יותר קשה להתמודד עם הכל. כשהייתי צעירה יותר, הייתי בוכה וחושבת מה יהיה איתי ושאף אחד לא יאוהב אותי אך כיום ליבי נהיה קר יותר ונאבד לי החשק בכלל למצוא זוגיות...ואפילו אם הייתה, אין לי מושג אין הייתי מצליחה לתחזק ולשמר אותי כי למען האמת, בתוך תוכי אני מרגישה כי איננה "מספיק טובה" עבור אף אחד, לא משנה כמה ניסיתי. מרגיש כיום כיצד בחורה לא יכולה להיות מספיק טובה עבור כל גבר - לא מספיק מוצלחת, לא מספיק מושכלת, לא מספיק יפה, לא מספיק יפה וכו'...תמיד מצאו מה לא מספיק אצלי לפחות.

בעקבות הדיכאון הקשה והרגשות האובדניים, אני נמצאת בטיפול מזה שנה פלוס. אומנם זה תהליך לא פשוט אך אני מאוד פתוחה ומשתדלת כמה שיותר. שמתי לב עם הזמן, אפילו מבלי לנסות, שהתאהבתי במטפל שלי ושהרגשות הללו מכבידים עלי כי כמובן שאני לא אחת שתחצה גבולות - בכל אופן, זה לא אתי והאדון תפוס גם ככה. זה הרגשה משונה, כי אני רואה אותו בתור "הגבר המושלם" שתמיד רציתי, לכן נוצר הרבה כאב מתוך כך - להתאהב במישהו שלעולם לא אוכל להיות שלך, ולעולם לא יהיה לך סיכוי עימו. ניסיתי לרמוז על כך, שאני מרגישה שברון לב על הקשר ביננו...הוא ניסה להיות מקצועי ולומר שזה בסדר (לא יודעת עד כמה הבין שזה התאהבות ויותר ממשיכה) ומשם הדברים נשארו.

אני היום מרגישה רגשות משונים כלפי אהבה וזוגיות, ואם בעבר אני כל כך רציתי את זה...לחוות איך זה מרגיש להתנשק או איך זה מרגיש להחזיק ידיים עם גבר - היום אני מרגישה יותר עצובה מתמיד, ושאפילו המחשבה שפיזית לשכב ליד גבר במיטה (לא מינית, רק פיזית) - מעורר אצלי חרדות שאינני יודעות מאין נוצרו מלכתחילה. רק המחשבה לנסות לישון ליד גבר ולא לבד, מעורר אצלי חרדות. כאילו שכל כך התרגלתי להיות לבד/רווקה שכל דבר אחר מרגיש אצלי רגשית כמשונה ונתפס כביזארי..

אני חושבת שאפילו אם הייתי מנסה לצאת לעולם הדייטינג, אני מרגישה שליבי לא בתוך זה ושאתייחס להכל כמו אל "משימה" שעלי לעבור ולסיים בסופו של יום...אפילו אם הייתי עושה המון מאמצים להיראות טוב ולהתנהג בהתאם, הייתי חוזרת ריקה מכל זה.

לדעתי כל המחשבות הללו מעוררות אצלי פחד כי אני מפחדת על חיי ומה יהיה איתי...בחיים לא חשבתי שאני אהיה בחורה שתרגיש כאילו שתמות לבד, או שאהיה בחורה בלי ילדים כי בחיים לא מצאה את הגבר המתאים.

אשמח לשמוע מה דעתכם, וסליחה על האורך ! לא פשוט לצמצם 26 שנים של ניסיון ורגשות, לדברים העיקריים.