מרגיש תקוע חברתית ודי בודד, לחוץ לקראת העתיד

היי,
אני לא ממש יודע איך להתחיל לכתוב את זה, אבל פשוט אתחיל.. אני כרגע חייל, בן 20 וכמה חודשים. תמיד לאורך כל חיי היו לי כמה חברים לצידי, שהתחלפו כמה פעמים. ביסודי ובתחילת החטיבה הרגשתי טוב חברתית, היינו חבורה כזו והיו לי כמה ידידות והיה אחלה, בכיתה ח' עברתי איזשהו משבר וחרדות שבעקבותים עברתי כיתה, אולי חשבתי שזה ייתן לי איזה שינוי מרענן או סביבה קצת אחרת, למרות שהמשבר לא היה קשור בכלל לחברים שלי אלא אליי. אחרי המעבר כיתה, די מהר התרחקתי מרוב החברים שהיו לי והכרתי חדשים, אבל תמיד הייתה בי חרטה לגבי המעבר הזה והרגשה שהפסדתי חברים טובים. רוב החברים החדשים היו קצת יותר חנונים כאלה ולא בדיוק הטיפוסים של אנשים שאני מתחבר אליהם בטבעי אבל התחברנו למרות שלא הייתי שלם עם זה לגמרי. בתיכון זה קצת השתפר והכרתי עוד אנשים, וחידשתי חלק מהקשרים עם החברים מפעם אבל זה לא היה אותו דבר, בקושי הייתי יוצא למסיבות (למרות שרציתי), גג לפאבים וכאלה.
היו לי ועדיין יש סוג של שתי חבורות (סך הכל שלושה בכל חבורה כולל אותי), אבל לא התגבשנו אף פעם לחבורה אחת וחוץ מזה עוד כמה חברים, אבל אין ממש קבוצה מגובשת. אני ממש מרגיש שאני לא ממצה את החיים החברתיים שלי ואני מפספס המון בגיל שמה שכיף בו זה לצאת למקומות ומסיבות וברים וטיולים ולהכיר אנשים ואני פשוט בקושי עושה את זה. מאז שהתגייסתי אמנם הכרתי אחלה אנשים בצבא אבל זה לא הגיע לרמה של קשר שנפגשים מחוץ לבסיס (חוץ מכמה פעמים בודדות) והקשר עם שני חברים טובים קצת נחלש (גם כי לשניהם יש חברה), לא מדברים כמעט בקבוצה בווטסאפ ובקושי נפגשים. עם השניים האחרים נשאר קשר טוב, אבל אני מרגיש כבר די הרבה זמן מעין רתיעה מהם, די נמאס לי, והקשר נהיה איתם נהיה מעיק. חוץ מהם אני פוגש לפעמים עוד אנשים שנשארתי בקשר טוב איתם, אבל לא כל כך יוצאים לבלות ולדברים שהייתי רוצה לעשות ולחוות. אני לא מרגיש שבאמת יש לי קבוצה של חברים שעושים שטויות ביחד ומטיילים ויוצאים, ואני רואה שלכמעט כולם מסביבי יש וזה מבאס אותי. אני בזמן האחרון בקושי יוצא מהבית בסופשים, ברמה שאני לפעמים מעדיף כבר לסגור שבת בבסיס.
אני באמת מרגיש תקוע חברתית, אני רוצה להגדיל את המעגלים החברתיים שלי ולא יודע איך, וגם יש את העניין שאנשים בגילאים האלה כבר בנו לעצמם סביבה חברתית כלשהי וקשה להיכנס פנימה, ובאמת להכיר חברי אמת.
כל העניין הזה מדכא אותי ומשביז אותי מלעשות דברים. הדבר היחיד בערך שהתחלתי לעשות לאחרונה זה להתאמן (בבית) זה עושה לי טוב ואני באמת רוצה לפתח את הגוף וחושב שזה ייתן לי עוד ביטחון עצמי, כי גם עם בנות בקושי יש לי נסיון ולא ממש הייתי עם מישהי אף פעם, ומאוד הייתי רוצה, במיוחד שאני כבר בן 20.
אני עושה יומיות אבל חוזר בשעה מאוחרת בערב וכבר אין לי ממש כוח לעשות משהו, חשבתי אולי למצוא עבודה לסופשים וככה גם לחסוך כסף וגם להכיר אנשים, אבל אני באמת מרגיש תקוע, בכלל כרגע בחיים. אני חושב הרבה על מה יהיה אחרי השחרור, מצד אחד זה מרגש אותי ומצד שני זה מאוד מלחיץ, כי אני לא מרגיש שיש לי רשת של חברים סביבי שאני יכול להנות איתם ולתכנן איתם דברים, והמשפחה עם כל הכבוד והאהבה אליהם, זה לא מספיק לי. מרגיש שאני מתחיל לשקוע לדיכאון קצת, בתקופה שאמורה להיות יפה וטובה בחיים, אני יודע שלא הכל חלק בחיים וכבר עברתי הרבה אבל פשוט מרגיש פספוס ובאסה..
כל עצה, תובנה, מסקנה ומישהו שחווה משהו בסגנון יעזרו!
תודה וסליחה על המגילה.