לפנות לטיפול מקצועי או להמשיך התעלם?

לפניי שאקבל תגובות לגבי הגיל, (בתקווה ואקבל תגובה כלשהי) אני רוצה לציין שזה נטו נובע מפחד שמישהו יזהה אותי בדרך כלשהי ולכן, אשתדל להישאר אנונימית ככל האפשר ולנסח את השאלה הזו בצורה שבה המערכת תפסיק לכתוב לי שהיא זיהתה נטיות למיניהן.
הגעתי למצב שמבחינתי ומהשקפתי- הוא נואש. אני מבקשת עזרה מאנשים זרים כיוון שאת כמות האנשים המעוררת רחמים שמכירים אותי בקושי, אפשר לספור על יד אחת. אנא מכם, קחו את שאלתי ברצינות אם אתם מתכוונים לייעץ לי. אני מעריכה, מכבדת ומודה לכל אדם שיועיל בטובו ויקח רגע מזמנו לנסות להועיל ולעזור, לי- אדם שהם לא מכירים, מעשה שלא יצא לו ממנו דבר.
ועכשיו לעיקר-
אני אדם נורא מבולבל, סוער, כועס וציני. אף אחד לא לוקח את קריאותיי לעזרה ברצינות ואני בהחלט לא מאשימה. הרי, היית לוקח ברצינות אדם שכשהוא פותח את פיו פעם בעידן, כל מה שיוצא ממנו זה הערות ציניות שמלאות בהומור שחור חולני? שהתדמית שלו כלפיי חוץ מצטיירת כאדם קשוח כאבן? גם אני לא, הרי...אין שום סיכוי שדווקא הוא יהיה האדם הכי מעורער בחדר. "את ממש לא נראית!!!" המשפט האהוב עליי בלי צל של ספק.
לפניי כשנה התחלתי לפגוע בשלמות עורי. זה החל כחתכים שטחיים וקטנים ועם הזמן התפתח לאובססיה של ממש וחתכים עמוקים ורבים.
אם בעבר הדחף הזה היה מכה בי פעם ב... ומשום מקום, כיום הוא מכה בי כל רגע ביום.
יהחלטתי לקרוא קצת על הנושא וראיתי שאף אחת מהסיבות המצוינות לא חלה עליי.
אני לא רואה את עצמי כאדם א*בדני (אני מתנצלת על הצינזור פשוט המערכת כל הזמן מאיימת עליי שבמידה ואשלח שאלה עם נטיות כאלה ואחרות- הם ידווחו למשטרה ואני בהחלט אעדיף להימנע מהתענוג).
כשאני עושה מה שאני עושה אני לא מרגישה כלום. לא הקלה, לא תחושה טובה... נאדה. אני רק בוכה וצוחקת במשך דקה ורגע לאחר מכן- ממשיכה בשגרת חיי המדכאת והבודדה.
אני לא יודעת מדוע אני עושה את זה וגם לא היה לי אכפת עד עכשיו.
אני מרגישה לאחרונה כאילו מתרחשת בתוך מוחי סערת רגשות איומה אך אני לא מסוגלת להרגיש אותה, להגיע אלייה. כמו לראות ברק אבל אין גשם. אני רק מרגישה שמשהו לא ממש בסדר, שבקצב הזה אעשה דברים שאני עלולה להתחיל להתחרט עליהם. אני כל-כך מבולבלת, כל-כך רחוקה מלהבחין בין טוב לרע.
מה עליי לעשות? האם טיפול יהיה הצעד הנכון? האם יש דרכים אחרות?
אני זקוקה לעזרה של אדם אחר,
אני כבר מזמן לא מסוגלת לעזור לעצמי...