רגשות אשמה אחרי פרידה, הגיוני?

טיפה ארוך אבל אעריך מאוד אם תתנו כמה דק' מזמנכם...
אז נפרדתי מהאקס לפני 5 חודשים.
היינו ביחד 6 שנים ובשנה האחרונה זה היה בלתי נסבל, אהבתי אותו אהבת נפש אבל כנראה שלפעמים אהבה לא מספיקה. לרב היה טוב הוא היה החבר הכי טוב שלי ואני שלו. אבל הקשר הלך והדרדר הוא התחיל לזלזל, להעלם, לדבר בחוסר כבוד (קללות וכאלה) תמיד האקסיות שלו היו עולות במהלך שיחה (על כמה ההיא הייתה ככה ולמה את לא כזאת). ואני פשוט מרב אהבה עיוורת אליו קיבלתי את זה, כן כעסתי כשהיה צריך אבל לא עשיתי מעשה קיצוני בסגנון פרידה או לקחת הפסקה, גם כשהוא ממש הגזים. פשוט הייתי שם כי הייתי רגילה, הייתי סמרטוט. אבל בשורה תחתונה כבר לא היה לי טוב, היה רע מאוד, הביטחון שלי בקשר ובכללי ירד לא היה לי אמון בו, תמיד הייתי בודקת לו את הפלאפון, ועוד כל מיני סיטואציות הזויות ופוגעות מצידו שהיו עושות לי ממש רע. לדוגמא: פעם אחת שמענו שיר ישן ואמרתי לו שהשיר הזה מזכיר לי אותו, והוא בתגובה: "להה השיר הזה מזכיר לי את הקאסית שלי". או שהייתה פעם שהוא ביקש אביא לו אוכל לבית ולא היה לי כח ככ אז אמרתי לו שיבוא לקחת בעצמו, ושוב, בחוסר טקט הוא אומר:"אם הייתי מבקש מהאקסית שלי (אקסית אחרת) היא הייתה רצה להביא לי". או שהייתה פעם שהוא נעלם בלי לענות לפלאפונים או להודעות ואני יושבת אצלו בבית מחכה שיחזור ובחוסר סבלנות כשאני סופרת כל דקה שעוברת ואוכלת סרטים פשוט פרצתי לו לפייסבוק ודיברתי בשמו עם בחורות סתם בשביל לראות את התגובות שלהן ואם הוא בוגד בי (ולא גיליתי כלום אם זה משנה משהו) כן, לכזה מצב הגעתי בגללו, אני בכוונה מפרטת כדי שתבינו בדיוק למה אני מתכוונת. נהפכתי אובססיבית וקנאית בטירוף ושנאתי את זה. התפללתי ליום שאפסיק לאהוב אותו, כי בתוך תוכי ידעתי כמה הקשר הזה לא טוב בשבילי.
עכשיו בגלל כל מיני סיבות שתרמו מאוד לסיטואצייה, לא יודעת מאיפה באו לי הכוחות הנפשיים, נפרדתי ממנו. (קולולולו) בהתחלה הוא זילזל ולא התייחס ככ, חשב שאני סתם אומרת ובטח עוד שבוע שבועיים אחזור אליו על 4. ואז ראה שאני באמת לא יוצרת קשר ולא כלום. הוא התחיל לפחד ומאז בערך פעם בשבוע שבועיים הוא מתחנן לחזור, לפני חודש הוא בא אליי מתחת לבית והתחנן שארד רק לדבר איתו התחנן שנחזור ואני רק מזכירה לעצמי את הסיבה שנפרדתי ממנו ושעדיף ככה.
בקיצור... יש לי רגשות אשמה על זה שנפרדתי ממנו ואני לא מבינה למה!!! כאילו הפקרתי אותו והשארתי אותו לבד, אני ממש לא מתכוונת לחזור כי הוא לא ישתנה בחיים, נתתי ים הזדמנויות ואי אפשר לחיות עם מישהו בחוסר אמון אני ממש לא מוכנה לחזור לסרטים האלה עוד פעם אבל הרגשות אשמה על זה שאני עזבתי אחרי 6 שנים את הבן אדם שהיה הכי קרוב אליי ככה בבום אוכלת אותי מבפנים. אני לא מבינה את עצמי ולמה אני מרגישה רע עם משהו שעושה לי רק טוב. אני מרחמת עליו. בצדק או שאני סתם טובה מידי?