אני והחבר נפרדנו, קשה לי להתמודד. מה לעשות?

היי לכולם, אני וכותבת את זה בזמן שדמעות של עצב, עצבים, ייאוש ובעיקר כאב נובעות ממני.
אשמח אם תקדישו זמן, תקראו ופשוט תגיבו את מה שאתם חושבים שהכי נכון לעשות.
אוקי אז היה לי חבר לפני חודשיים או שלושה, היינו הרבה זמן ביחד אבל לא ברצף. רבנו ואז השלמנו, התווכחנו וצחקנו ואני והוא זה סיפור שלם.. אבל מה שכן זה שבכל הזמן הזה תמיד אהבנו.
אף פעם הסיפור הזה לא היה נגמר (וטוב שכך) זה היה נראה כמו אגדת אהבה לנצח ואז בום כמו שהחיים אוהבים להפתיע הרגשנו שזהו, מיצינו.. אני לא אפרט איך, למה, מה היה וכ'ו אבל כן אגיד שהסיפור הזה נגמר דווקא שהכל היה טוב, דווקא שקרו שינויים לטובה.
ועכשיו, כשזה נגמר וזה אחרי, מאוד קשה לי, כואב לי, עצוב לי, רע לי.. אני מתגעגעת ואני בן אדם שקשה לו להוציא אנשים מהחיים שלו, אני נזכרת וכל כך רוצה אחורה ולא יכולה שלא!!
יש לי כל כך הרבה חברות טובות מכל הכיתות והגילאים ויש לי חברות מאוד קרובות אליי שאוהבות אותי ושהיינו ביחד הכל סבב סביב זה לטובה, זה לא היה צומי פשוט היה כיף.
עכשיו הכל נגמר הוא המשיך הלאה, התאהב אפילו באחרת, שכח אותי לגמריי, שכח כמה שהוא אהב אותי, כמה שהיה לנו כיף ולי כל כך רע.. כל יום רע לי רק יותר ויותר, לא פעם ולא פעמיים שהייתי במצב הזה של געגוע, למרות המשברים כמו בכל דבר היה לי טוב!! היה לי פשוט טוב היו לי חיים כל כך יפים וטובים.
אני כל כך מיואשת ובודדה כי כבר אמרתי לחברות שלי איך אני מרגישה, דיברתי עם אמא שלי, אומרים לי הוא לא שווה את זה, תמשיכי, זאת רק תקופה.. נמאס לי כבר שלא מבינים אותי! זאת לא תקופה! אני מרגישה כאילו מענים אותי, אני סובלת ורע לי.. איפה הימים שהיה לנו כל כך טוב? אני מתגעגעת לריח, לחיבוקים..
עכשיו אין שום דבר שהופך את החיים שלי לטובים יותר, הייתי רגילה לקום בבוקר ולדעת שיש לי בשביל מה לקום.. ואני נשבעת שניסיתי, ניסיתי למצוא דברים אחרים, אבל די! הוא חסר ושאף אחד לא ימכור שטויות ש"הזמן מרפא הכל" או ש"זאת רק תקופה" כי זה לא, זה פשוט לא.
ואולי תחשבו שאלו בכלל לא בעיות אבל הן כן בעיות לגיל שלי לפחות, כי אני סובלת, רע לי, אף אחד לא מבין אותי וכששואלים אותי למה אני בבאסה אני כבר לא עונה, עיניתי כל כך הרבה פעמים ולאף אחד לא היה מה להגיד.. אני פשוט בתוך החרא של עצמי וזה פשוט לא נגמר, לא נגמר.
הלוואי והיה אפשר להעביר את הזמן אחורה..