האם מכור להימורים ובעל חרדות ומצבי רוח יכול לנהל קשר זוגי?

היי,
לפני 8 חודשים לערך הכרתי בחור צעיר ממני ב 7 שנים (אני בת 37)
היה בינינו חיבור מטורף אבל הוא בחור שחזר בשאלה בגיל 18 (היום בן 30) ויש לו המון מטענים וחוקים שנשארו מהילדות. לכן פחד מהקשר שלנו ומהגיל שלי ומכל מיני דברים מסביב... והיה נעלם וחוזר כל יומיים שלושה ואז נשאר 48 שעות ושוב נעלם... עם הזמן הוא שינה גישה, נתן בי אמון, מה שלא היה לו לאף אחד קודם... ואז התחיל לשתף אותי בכל הבעיות שלו... הוא סיפר שהוא סובל מחרדות (כמו מחלת רדיפה)... זיהיתי אצלו מאין ״מניה דיפרסיה״... סבל ממצבי רוח משתנים שגרמו לו להסתגרות ואז גם גילה לי את סודו הגדול: שהוא מכור להימורים במכונות המזל של מפעל הפיס. לאט לאט הבנתי שזה בעצם מה שמנהל אותו... הייתי לו כמו אמא... כמו מטפלת... הייתי כמו משפחה בשבילו, דאגתי לו ועזרתי לו ודיברנו על הכל... לא עזבתי למרות הכל...למרות שלא הוגדרנו כזוג ממש. אבל הגענו למצב מסויים בקשר שהוא אכזב ואני עזבתי.... אחרי שבוע וחצי הוא חזר ממוקד, כל מה שרצה זה את הזוגיות, אפילו הפסיק להמר פתאום בטענה שהזוגיות חשובה לו יותר... שלושה ימים לפני הפרידה האחרונה הוא לא הפסיק לדבר על האהבה הכי גדולה והיה בתוך ה״מניה״ שלו.... יום לפני הפרידה הוא התקשר אלי לספר לי שחזר לו הדחף להמר ובזכותי הוא הצליח לעמוד בפיתוי ולא עשה את זה... שוב... לא הפסיק לשבח אותי... למחרת פתאום... בשעה שבדרך כלל מתקשר... לא התקשר... כשהתקשרתי ואמרתי שדאגתי קצת בגלל אתמול... הוא כבר התהפך ואמר שהוא לא רוצה שאני אדאג לו... ואז החליט שהוא לא רוצה את הקשר... באופן מאד קיצוני. ניחשתי שזה קשור לזה שהפעם הוא לא עמד בפיתוי והימר ולא יכול היה להסתכל לי בעיניים... נפרדנו... שבוע וחצי לאחר מכן נפגשנו לקטנה והוא סיפר לי שהתחיל קשר עם מישהי בת 19 שיש לו רגשות אליה פתאום... אני אפילו יודעת מי זו... מאד נפגעתי למרות שאני יודעת שזה טוב בשבילי ושעדיף לי ככה... עדיין... מעניין אותי לדעת אם הסיבה היא כי הוא החליט שלא בא לו להתמודד עם ההתמכרות הנוראה הזו והבריחה שלו היא בעצם ילדה בת 19 שלא צריך לתת לה דין וחשבון... או שאולי הוא לא באמת אהב אף פעם והייתי פשוט נוחה לו כי היה לו על מי להישען... והאם בכללי נראה כי בחור עם כל כך הרבה בעיות נפשיות יכול בכלל לנהל סוג של קשר לאורך זמן? אפילו עם ילדה? ואם הוא במצב המרד הזה באמת... האם יש עוד דרך לעזור לו או שאין מה לעשות... לצאת מהמשוואה ולשמוח שהוא לא חלק מחיי למרות הכאב?
סליחה על החפירה... אשמח לתגובה! תודה