קבצנית מטרידה אותי ומתנכלת אליי כל חיי, אני אבודה מה לעשות?

היי, זה סיפור דיי ארוך אבל חייבת לשתף.

זה התחיל לפני 13 שנה בכיתה ג', זמן קצר אחרי שאימי נפטרה ממחלת הסרטן, הגיע אלינו לבית הספר עולה חדשה מהודו, היא הייתה די בודדה ורציתי לעזור לה להתאקלם בארץ ובשפה העברית, מאז התחברנו והיינו החברות הכי הכי טובות. בכיתה ז' אני היא ועוד כמה חברים הקמנו להקה מוזיקלית והיא טענה שהיא יודעת לשיר. בחרנו בה כסולנית הלהקה אבל בעיניי ובעיניי שאר החברים היא שרה מזעזע נורא עם מבטא כבד, אז מאחורי הגב שלה הקמנו להקה בלעדייה ואני הייתי הסולנית. אחרי שהיא גילתה את זה היא כעסה עליי נורא ולא רצתה לדבר איתי עד היום.
במהלך התיכון היא נהייתה בן אדם דוחה מאוד, היא באה ממשפחה מרובת ילדים וענייה והצהירה על כך כל חמש דקות, ככה בפומבי בפני כל הבית ספר כדי שאנשים ירחמו עלייה ויביאו לה כסף ואוכל, היא הייתה בכוונה מדברת במבטא כבד וצורחת וטוענת שהיא לא יודעת עברית בכלל למרות שאני יודעת שהיא משקרת כי כבר לא היה לה מבטא, היא הייתה באה לבית ספר בכוונה עם שקית מהסופר ויחפה, אוכלת את מה שהיא מחרבנת, הייתה מספרת סיפורים הזויים על עצמה שהיה לה טוב בהודו ומתגעגעת לשם ופה בארץ חרא לה, גונבת ושודדת ממסעדות וחנויות אוכל ובגדים, היא אומרת שהמדינה צריכה לדאוג לה מבלי שתעבוד בגלל שהיא ענייה, פשוט מגעילה, פרזיטית, מפונקת, פרימיטיבית, וגזלנית. והכי גרוע שהיא עושה- שולחת את שבעת האחים הקטנים שלה לצמתות ערומים ומוזנחים כדי שיקבצו נדבות מנהגים.
היא נהייתה אובססיבית וחולת נפש כלפיי, קנאית לרכוש שלי וטוענת שאני טחונה ומפוצצת בכסף (לי ולאבא שלי יש מסעדה משלנו די ידועה ומצליחה אבל אנחנו נקרעים בשביל הכסף הזה), מרכלת עליי, מקללת אותי, רומסת את הכבוד שלי בפני כולם, והרבה פעמים היא טורחת להזכיר לי שאין לי אמא – שזה הדבר הכי נורא שיכול להיות לבן אדם. בגללה לא הייתי אוכלת ימים שלמים, לא ישנה, נכנסתי להתקפי בכי וגעגוע, החסרתי חצי תיכון. אבא שלי היחיד שמגדל אותי שלח אותי לאשפוז בכפייה ולטיפולים פסיכולוגיים.
אני מרגישה שאני כבר לא יכולה ככה עם ההצקות שלה כלפיי עד היום, ניסיתי לדבר איתה והיא לא מקשיבה, הזמנתי פעם משטרה אבל היא קיבלה רק שבוע מעצר ואז חזרה והיא עוברת כל יום ליד הבית שלי וצורחת עליי שאני מגעילה ומקבצת נדבות דווקא ליד הבית שלי, גם ככה קשה לי בלי אמא ועכשיו היא עוד יותר מקשה לי על החיים וכל זה בגלל להקה מעפנה של ילדים בכיתה ז?? זה אמיתי החיים שלי????