הלו מישהו רואה אותי?! יש שם מישהו?! יש למה בכלל?!

שלום ,אז הסיפור בכללי הוא כזה.אני בן 28,בן יחיד להורים גרושים ,גרתי עם אמי עד גיל 16 ,אחר כך עברתי לפנמייה בגיל 16 ומשם הקשר עם הורי הפך שטחי מאד,לא משמעותי ועד הצבא כמעט לא היה.הנתק ביני לבין אמי במיוחד היה פתאומי וחוויתי חוויה קשה של נטישה והזנחה.כמובן שהתקופה הזאת עיצבה אותי ואת תפיסת העולם שלי. כיום אני בן 28 אחרי שביליתי כמה זמן אחרי צבא ברחבי הארץ ,עבדתי, הייתי בתוכניות עבודה חברתית(קטיף וכו).מכינות אחרי צבא וכו והשתדלתי להיות בחברה טובה. בקיץ האחרון טסתי להודו ועברתי למרכז הארץ במטרה לקדם את המוסיקה שלי ולהפסיק להיות נווד.כיום אני גר בדירת יחיד ואני מרוצה ממנה.יש לי עבודה לא מסודרת .אבל אני עובד על זה.מה שמפריע לי הוא שאני מרגיש שאני לא יכול לסמוך על עצמי ועל זה שאני אקדם את עצמי או כל דבר אחר שארצה חוץ מהעובדה שאלך לעבוד כי חייב. המוטיבציה שלי היא לא משהו סדיר ומוצק ובעצם יום אחד העולם נראה לי כמו משהו שאפשרי שאצליח להגשים את עצמי בו ויום אחרי הכל נראה לי כל כך בלתי אפשרי ורחוק ושאני רק חיי מדמיונות שלא מהדהדים לשום מקום,מרגיש כאילו אני מספר לעצמי פנטזיות בראש ולא מגשים שום דבר,ושאני ממש צריך חיזוקים חיצוניים( כמו של אמא) כדי שהמוטבציה תעלה לי.הפן של העשיה בחיי לוקה בחסר וגם כשאני מבטיח לעצמי משהו בסתר ליבי אני מרגיש שאין לי ביטחון שאעמוד בו,לעומת זאת ולאחרים או למסגרות הרבה יותר קל לי להתחייב. בנוסף לכל אני בעצם חי את חיי לבד.מתמודד מול העולם לבד ביום - יום טאים אדם קבוע שנמצא לידי.(למרות שלמקרה חירום יש לי דודים שילינו אותי אצלם)ושאף אחד לא נמצא לידי כדי לתמוך ולעודד אותי ברגעי השפל וכשהרוח יוצאת מהמפרשים.אני מרגיש שבאיזה מקום אין לי את המשאבים הנדרשים כדי להתמודד עם החיים בהצלחה ,לא את האמונה,המוטיציה,והכוחות . אני לגמרי מזהה את הפוטנציאל שלי ואת האיכויות שבי (ויש) ובכל זאת בלי מוטיבציה אין לאן להתקדם הרבה בחיים.תהיתי אולי להכיר מישהי שתהיה איתי כדי שיהיה לי איזשהוא עוגן .אדם קבוע איתי.ואולי זה יקל ויעזור(ואני גם מפחד מזה כמובן,ממה שאפגוש בהנחה והיא תיפרד ממני אחרי שאתרגל אליה "ואבנה עליה").כי כרגע אני מרגיש שאין משמעות לרצונות שלי ,ואין אף אחד שנמצא לידי ויקשיב לי ולהגיגי ליבי ויתן להם תוקף,כי אני בעצמי,לא מאמין שאצליח להגשים אותם בתוך כל הריק הזה.חוויה קיומית קשה.כאילו אני בתוך ואקום,שלא לדבר על זה שאני כבר מערער על זה שתהייה לי משפחה משלי או ילדים בכלל.החברים מסביבי מתקדמים ומתבססים ואני,כמו ניצב מחכה שמשהו יקרה,לא עושה כלום,מבולבל וחסר ביטחון.תופעה שקוראת לי הרבה היא שאני יכול לצאת חדור מוטבציה אחרי מפגש חברי בנוגע לרעיון כל שהוא (כמו ללכת לעבוד איפשהו לדוגמא) והמוטבציה יורדת למחרת או אחרי כמה ימים וכך חוזר חלילה והכל נשמט .נוסף על הכל בתוך כל הריק אני מוצא את עצמי מאונן מול אתרי פורנו ומאוכזב מעצמי עוד יותר(בתקופות יותר קשות).והדבר רק גורם לי להתאכזב מעצמי יותר .וגורם לדימוי העצמי שלי ביני לבין עצמי להיות יותר נמוך. בעצם מגיל 16 אין לי מקום קבוע.משפחה קבועה אדם קבוע שהולך לצידי.(יש לי דודים ובני דודים נפלאים שיהיו שם לצידי למקרה חירום. ההורים שלי בעצמן קטני אמונה ועייפים מהחיים ככה שאין להם מה לתת לי)אני סוג של נווד בודד,תלוש .שנה פה שנה שם.יש חברים טובים אבל אף אחד שמחוייב אליי. האם תוכלו לעזור ולתת עצות?בנות הייתן מקבלות מישהו כמוני בכלל?ומה נותן לכם אנרגיה?למה לי אין?האם הייתם פעם במצב הזה ואתם יכולים להזדהות?אני בן 28 החיים מתקדמים ואני -קצת כמו נטע זר ולא מטופח.כמו שהייתי מגיל 16.ומרגיש שבמתכונת הנוכחית אין לי סיכוי נגד אתגרי החיים.