אני מאמינה שאם כבר כמה שנים מהחיים שלי "מתבזבזים" לטובת השירות הצבאי, כבר עדיף לעשות משהו מועיל ושימושי שבאמת יכול לעזור למדינה שלא ייראו לי כמו בזבוז גדול.
בסוף חודש אפריל יש לי צו ראשון ואני מאוד רוצה לעשות משהו מועיל, אני רוצה ללכת לקרקל. כבר חשבתי על זה המון זמן ואני בטוחה (על פי מה שאני חושבת ובהחלט על פי מה שהסביבה חושבת) שאני אחזיק מעמד, אני בטוחה שאהנה, אני בטוחה שאצליח שם.
אף על פי שאני נראית כל כך עדינה וקטנה, אני פקעת עצבים מהלכת, אני חזקה, מוכשרת, חזקה גם נפשית, מסוגלת לעמוד מול הרבה דברים, כל המורים שלי אומרים לי שאם הייתי נכנסת לעזה לבד בלי נשק אחרי 5 דקות הדבר היחידי שישאר בעזה זה רצועה. הילדים מהכיתה שלי מחזקים ואומרים שאני מסוגלת לעמוד בהרבה דברים.
אפילו באספת הורים באה אחת המורות ואמרה לאימא שלי שאני מסוגלת להציע לקצונה, שאני מובילה ושאף אחד לא מוכן לקבל את זה שאני לא יהיה לוחמת...
אבל אף אחד מהמשפחה שלי לא באמת תומך בהחלטה שלי, שני האחים שלי אחת תומכת לחימה והשני קרבי משכנעים אותי ללכת להיות ג'ובניקית ואומרים לי שלהכין קפה זו דרך חיים בציניות ואומרים לי שהם יתנקו איתי קשר אם אני יהיה לוחמת. ובטח שיורידו אותי מהרעיון של קצונה, הם לא מוכנים לשמוע מה שיש לי להגיד כי הם סובלים מאוד בצבא, ואני כן רוצה להגיע למקומות הגדולים האלה ולהשתחרר בהרגשה שהייתי יעילה וטובה למשהו.
מה באמת הבעיה עם הסטראוטיפים על לוחמות וקצינות? במיוחד בקרקל?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025