קשר נהדר של שנתיים וחצי שנקטע בפיתאומיות לא ברורה. למה זה קרה?

אני אובדת עצות, מרגישה מבולבלת ולא מבינה את הסיטואציה החדשה שנוצרה בחיי.
הייתי עד לפני יום חמישי בקשר, יציב, של שנתיים וחצי עם בחור בן 28, מוזיקאי אך בעל תואר ראשון שגר עוד עם ההורים. הקשר היה מאוד חברי, האהבה הייתה גדולה (באופן הדדי), הקשר לא היה מאוד רומנטי כי הבחור לא טיפוס מאוד רומנטי. אך זה קשר שאני מגדירה אותו כמושלם משום שהייתה הרמוניה ביננו וריבים או אי הבנות היו דבר נדיר. הגדרתי אותו כ"חבר הכי טוב שלי". כל יום מדברים, נפגשים מס' פעמים בשבוע, קשר נורמטיבי, טוב ואוהב. ממש הרגשתי שמצאתי את הגבר של חיי שאתו ארצה להעביר את החיים בשקט ובשלווה. בתחילת הקשר הייתה בעיה של "תחומי עניין משותפים", והדבר הזה יצר משבר, מה שתיקנתי בכך שמאוד התעניינתי בעולמו של הבחור, יצאנו למקומות בילוי שהיו יכולים להיות מהנים בשביל שנינו ויצרנו עולם חדש של תחביבים ובילויים שמאפיינים אותנו, התנסינו בדברים חדשים ביחד וכ'ו.... אין ספק שהייתה השקעה גדולה מצדי עבור הקשר הזה.
במהלך הקשר, יצא לי לברר אתו מתי הוא מתכוון לצאת מבית הוריו . בהתחלה כשהתחלתי לשאול את זה, הוא נרתע, ענה "לא יודע" ולאחר מכן אמר: "קודם אשתחרר מהצבא, אמצא עבודה ואז....". כשהיינו כבר מעל לשנתיים ביחד, אמרתי לו שאני שואפת שעד סוף השנה, נעבור לגור ביחד. הוא מבחינתו אמר "כן בטח!". חוץ משני הנסיונות האלה, מעולם לא דיברתי על מגורים משותפים, רציתי שזה יבוא ממנו.

והנה, לפני שבועיים, הייתה לנו שיחת נפש, על הימים של פעם, ועד כמה החיים השתנו מפעם ואולי השתמע קצת שחסרים לו ריגושים. אז אמרתי לו: אתה יודע מה אולי יכול לעזור לך? אם תצא לחיים הבוגרים. באותו הרגע הוא אמר לי: את יודעת מה? בואי נחפש השבוע דירות.

חשוב לציין שהבחור השתחרר לפני כחצי שנה מצבא קבע, לא רצה לטייל או לעשות טיול של אחרי הצבא, למרות שאמרתי לו שאחכה לו אם ירצה לטייל. הוא השתחרר מהצבא כשהוא מאוד חושש לעתידו. כרגע הוא בחופשה של לפני הלימודים ובה הוא לא עושה יותר מדי חוץ מלשחק בפלייסטיישן ולנגן בגיטרה.. יש לו כבר תואר ראשון שעשה בעתודה, ועכשיו הוא הולך בלית ברירה ללימודים של תואר שני כי אין לו ניסיון בשום תחום לטענתו. בכלל, ניכר שאין לו הערכה עצמית מאוד גדולה וכמעט כל דבר שהוא יוצר, הוא לא מרוצה ממנו. הבחור מוזיקאי ושרת כקצין בצבא, אך טוען שהתפקיד בצבא לא נתן לו כלים. כל העניין הזה של השחרור שלו והיציאה לחיים האמיתיים מאוד מאוד הלחיצו אותו והוא לא היה מוכן לדבר על זה .

כמו כן, מאז הדיבור על המעבר לגור ביחד, הרגשתי באופן פתאומי וקיצוני שהוא מתרחק מה שהביא לפיצוץ ביום רביעי שעבר. שאלתי מה קורה בחייו כדי להבין מאין נובע הריחוק הזה, והוא ספר לי שהוא לחוץ גם מהלימודים (שבמלא הוא לא בטוח לגביהם), שמא לא יצליח ושמא יצטרך להיפגש פחות עם הלהקה שלו. ובנוסף, אמר שכל הרעיון של מעבר הדירה מלחיץ אותו, שזה מחייב מדיי ושזה עליית מדרגה בקשר, שזה להפגש ולראות אחד את השני כל יום. ספר שהוא לא מתרגש כשהוא רואה אותי ושהיו פעמים שנפגשנו והוא בכלל לא רצה בכך (מעולם לא הכרחתי את הבן אדם להיפגש) ואמר שהוא מרגיש פחות תשוקה אליי, מה שלפני שנה כן היה. והוא הוסיף לטעון שאנחנו לעיתים משעממים אחד את השני (מעולם לא הסכמתי עם זה מאחר שהתנסינו ביחד בכל כך הרבה דברים חדשים ושני העולמות נהיו לאחד, ממש הרגשתי את זה). הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושאני עושה לו טוב, אבל הוא צריך הפסקה של כמה שבועות כי הוא מרגיש שהוא לא מעריך אותי כבן אדם, אם כי הוא מעריך את כל הדברים שעשיתי עבורו (באמת שנתתי לו את הלב והנשמה שלי ביחד). הוא אמר לי שמבחינה לימודית, אנחנו לא על אותו המדרג- כלומר, הוא הולך ללמוד תואר שני בפיזיקה ואני עשיתי תואר במזרח תיכון ועכשיו לומדת טיפול בעזרת בעלי חיים וקונדיטוריה. אמר שהוא לא מאמין במקצוע שבחרתי ללמוד. כל כך נפגעתי. כמו כן, אמר שרוצה עוד לחוות את חיי הרווקות. כל זה נאמר לי בפיתאומיות, ללא כל הכנה מוקדמת, בעוד שלפני שבועיים הוא דבר על לעבור לגור ביחד! הייתי בהלם טוטאלי. נפגעתי אנושות.

בתחילת השיחה הקשה הזאת, הוא אמר לי שהוא לא מתכוון לפגוע בי. וכששאלתי אם הוא רואה איתי עתיד, הוא ענה: "כן, אני הרי איתך". עם זאת, בסוף השיחה, ואחרי שלל של דברים ששרטו את לבי עמוקות, שאלתי אותו בכעס: "אתה רואה אותנו אי פעם עוברים לגור ביחד?" חשב וחשב ואמר... כנראה שלא. באותו הרגע לקחתי את הרגליים שלי, אמרתי לו: היה נעים להכיר והלכתי. הוא היה נראה שבור. ככה נקטע קשר מקסים, עם אהבה גדולה, חברי וטוב, בפיתאומיות, עם המון סימני שאלה מצדי ועם כאב לב עצום. לא מפסיקה לבכות. נראה שהוא לא חשב על להפרד באותו הערב, אלא רצה הפסקה בשביל להבין מה יש בי שגורם לו להיות איתי, לפי דבריו.
אני כל כך נפגעתי מעצם השיחה וממה שנאמר, הרגשתי שעולמי חרב עליי ושהוא עושה לי עוול על הדברים שאמר, אז לא הייתה לי ברירה ופשוט עזבתי בכעס את הפגישה המאוד פוגענית הזאת. מאז, עברו 3 ימים ולא שמעתי מהבחור ולו מילה אחת. אפילו לא התנצלות לאחר שראה שכל כך נפגעתי.

אשמח לקבל את דעתכם על איך הדברים נראים מהצד? היה ביננו קשר מצויין, תמיד אמר שהוא "אוהב אותי מאוד". ופיתאום.... המעשים שלו מראים אחרת. חשוב לציין שגם לפני שנתיים, הוא אמר לי דברים דומים, בשיחה מאוד לא נעימה עבורי, אבל הצלחנו לצאת מזה, בעיקר בגלל מאמץ שלי.


ממה נובעת ההתנהגות המוזרה והפיתאומית הזאת לדעתכם?
תודה (: