זוגיות של כמעט שנתיים נגמרה. לב שבור. איך להמשיך הלאה?

היי אסקפיפל, בבקשה תעזרו. אשמח אם תוכלו לקרוא את החפירה הבאה:
היה לי חבר כבר כמעט שנתיים, אבל הכרנו עוד הרבה קודם. היינו ביחד בכיתה מאז חטיבת ביניים, כלומר הכרנו עוד 6 שנים מהכיתה וישר כשנגמר התיכון התחלנו לצאת עד עכשיו.
גם בתיכון חיבבתי אותו. הוא היה מצחיק וממש אהבתי להיות במקום שהוא נמצא בו. אפילו יצאנו לדייט אחד בגיל 16 אבל בלי סיבה כל כך לא המשכנו לדייט שני אז, למרות שמעולם לא היה לי דייט יותר טוב מה דייט הזה עם אף אחד אחר.
מאז שהתחלנו לצאת (אני רמזתי לו שאני מחבבת אותו כשגיליתי שהוא לאחרונה נפרד מהחברה הקודמת שלו, והוא הציע לי לצאת) זה היה כמו סיפור אהבה.
בזמן שהיינו בזוגיות היינו נפגשים ממש כל יום- שנינו עושים יומיות בצבא, והוא באמת הפך לכל עולמי. הוא היה הכל בשבילי- חבר טוב, אוזן קשבת, בן זוג אוהב- לא הייתי צריכה אף אחד אחר, הוא מילא את כל התפקידים לבד. הוא כל כך מצחיק אותי, יש לנו שפה משותפת, הוא שאפתן ברמות מעוררות השראה וכריזמטי בטירוף. כשאני לידו אני מרגישה שלמה יותר, ובלעדיו אני מרגישה בודדה בעולם.
הרגשתי בתוך בועה של טוב, סמכתי עליו שתמיד יהיה שם ולא הרגשתי איך הוא הופך להיות חלק ממני ובגלל זה אני לא צריכה לפתח יותר את עצמי. כי כבר אין אני עצמי יותר. הוא היה הראשון שלי, והרגשתי הכי שלמה עם זה שיש.
לאחרונה משהו נהיה שונה. בחודשים האחרונים המערכת יחסים כבר נהיתה ריקה מתוכן, היינו נפגשים לראות טלוויזיה ולשכב וגם אם היינו מדברים זה לא הרגיש אותו דבר. משהו נשחק ולא הצלחנו לתקן את זה עם כמה שניסינו. משהו פשוט נהיה מוזר. בסוף הוא פתח את הנושא ואמר שהוא אפילו כבר לא נהנה להיות איתי. שאנחנו נפגשים ופשוט לא כיף לו. שיש לו עבודה ודברים שהוא עובד עליהם עכשיו והמערכת יחסים הזאת מרגישה לו לפעמים כמו עול שמפריע לו לפתח את עצמו. החלטנו לקחת הפסקה. בהפסקה הזאת הבנתי שחייתי בבועה שבה סמכתי עליו שיהיה הכל, והפכתי להיות נורא תלותית ואובססיביות אליו. איבדתי את עצמי והייתי חייבת לעצור את זה. אני רוצה גם לציין שלמרות כל מה שכתבתי כאן, אף פעם לא הרגשתי שהייתי ממש מאוהבת בו. היה לי מאוד כיף איתו ואהבתי אותו, אבל לא הרגשתי את הפרפרים בבטן האלה ואת ההתרגשות שמרגישים כשממש מתאהבים, גם לא בהתחלה, וזה היה ממש חסר לי ומנע ממני לראות את זה כמשהו לנצח, בגלל שחלמתי על ההתאהבות הזאת וחיכיתי למצוא מישהו שאיתו יהיה לי אותה. בנוסף כן היו לו מגרעות ודברים שממש הציקו לי בו וגרמו לי להרגיש שאני רוצה מישהו אחר לחיים.
אז בזמן ההפסקה הזאת הבנתי שזה צריך להיגמר. שאני צריכה למצוא מישהו בעתיד שאני ארגיש התאהבות חזקה אליו, משהו שכבר הרגשתי לאנשים אחרים שהיה לי קראש עליהם, אבל מעולם לא אליו.
אז הוא כתב לי שהוא רוצה שנחזור, שהוא הבין דברים ושהוא לא יכול בלעדיי ושכל השאר שולי לעומת האהבה שיש לנו ושרק אנחנו באמת מבינים אחד את השניה. ואני אמרתי לו שאני רוצה שניפרד. מכל הסיבות שציינתי למעלה. הוא ניסה להבין אבל היה עצוב. נפרדנו בטוב ובחיבוק ואהבה גדולה. עבר כמעט שבוע מאז. אני מרגישה שזה היה נכון. אני לא רוצה שנחזור אבל כואב לי. הלב שלי שבור. אני אוהבת אותו כל כך ולא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. אני חושבת עליו כ-ל ה-ז-מ-ן. גם בצבא אני פשוט יושבת וחושבת עליו ועולות לי דמעות. אני יודעת שזה עוד טרי ויקח זמן אבל קשה לי לעכל את החיים שלי בלעדיו. אני באמת באבל על המערכת יחסים הזאת ולא מצליחה להתגבר על זה אפילו רק לצבא בשביל לתפקד כרגיל. אני חייבת למצוא דרך לעשות משהו עם החיים שלי ולא לחשוב עליו כל היום. זה שאני צריכה להתאמץ לא לדבר איתו גומר אותי. המחשבה אם הוא חושב עליי עכשיו. אם קשה לו כמו לי. אני חייבת שתעזרו לי להבין איך להמשיך הלאה מהר יותר ולהפסיק לבכות ולחשוב עליו כל היום כי זה פשוט מחרפן אותי.

אני יודעת שזה ממשששש ארוך אבל פשוט פרקתי פה הכל. תודה אם קראתם.