זקוקה לאיזושהי אהבה, מכל סוג! מה לעשות?

טוב אז אני מצטערת אם זה הולך להישמע נורא "בת נוער טיפשית עם הורמונים שמרגישה בודדה כי אין לה חבר" אבל בבקשה תשתדלו לא לשפוט אותי לפי הגיל שלי ובאמת לקרוא את מה שיש לי לכתוב.
אז לפני כמעט שנה אני עברתי חוויה טראומטית מאוד בשבילי, חברה הכי טובה שלי (בזמנו הייתי מאוהבת בה) שהייתה נורא נורא משמעותית בשבילי (הייתה הבנאדם הראשון שגרם לי לצחוק, פעם ראשונה ששמעתי את עצמי צוחקת הייתה בכיתה ז' וזה היה בזכותה. היא הבנאדם היחיד שבאמת הייתי מאושרת איתו.) עזבה לאמסטרדם יחד עם המשפחה שלה. זה הכניס אותי לדיכאון ממש, לא הפסקתי לבכות במשך שבועיים, חודש לא עשיתי כלום חוץ מלהסתגר בחדר שלי, לחשוב עליה ולבכות כל לילה. לא אכלתי כמעט כלום (ירדתי 4 קילו בשבועיים בערך) ובאמת הייתי בדיכאון.
בדיוק לפני תחילת השנה החדשה (התחלת בית ספר חדש עם כיתה חדשה ואף אחד מהבית ספר הקודם) החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים ולפחות בשעות בית ספר מנסה להיות עצמי המאושרת והרגילה (מה שהיה מאוד בעייתי כי לא כ"כ ידעתי מי אני בלעדיה או איך להיות חייכנית ושמחה בלעדיה...) כי הבנתי שאם אני אהיה דיכי בבית ספר החדש זה מבזבז לי הזדמנות פז להתחלה חדשה וזהות חדשה מה שיביא חברים וחיים חדשים. כמובן שלא התגברתי על הדיכאון ברגע... שמתי על עצמי מסכה בבית הספר והייתי מתפרקת בבית (עדיין בוכה כל ערב וכולי).
היום אני מאמינה שהצלחתי בערך לצאת מזה (בטוח שמהדיכאון). המצב החברתי שלי הוא לא מה שקיוותי לו בתחילת השנה אבל אפשר להגיד שאני בסדר, יש לי כמה ידידים ואף אחד לא שונא אותי (לפי מה שידוע לי) שזה כבר בונוס בתיכון!
אבל אני רגילה לחברויות הרבה יותר עמוקות ממה שיש לי עכשיו ואני פשוט מרגישה... טוב... לא נאהבת.
יש לי חברים אבל הם לא אוהבים אותי... הם היו מוותרים עליי דיי בקלות...
מאז שהיא עזבה אני כמעט מכריחה את עצמי להתאהב במישהו חדש אבל נראה שלגמרי איבדתי את היכולת הזאת.
ולמה אני רוצה להתאהב במישהו חדש? כי אני מקווה שכשאני אתאהב לפחות משהו ימלא אותי, איזושהי אהבה, אפילו אם לא כלפיי אבל כלפי מישהו אחר.
פשוט מאז שהיא עזבה התרוקן ממני הכל ונשאר רק עצב, וכשהכרחתי את העצב לעזוב פשוט נשאר כלום.
אז אני רוצה משהו!
בן משפחה אוהב, חברה, חבר, בן זוג, אפילו חיית מחמד!
נמאס לי להיות חלל ריק דחוס בתוך תלבושת של אדם.