אני לא יודע מה אני, מדוכא או סתם אפס

הייתי יכול לחפור הרבה על הבעיות שלי או על זה שאין לי בעיות או אפילו על זה שזה שאין לי בעיות זה הבעיות שלי, כלומר אין לי למה להיות מדוכדך כי אני מקרה קלאסי של "אין לך זכות להיות עצוב, יש ילדים באפריקה שמתים מרעב".
לאחרונה ניסיתי להשתפר ולהתגבר על החרדה החברתית המינורית שהייתה לי. נגשתי לכמה בנות והצעתי להן לצאת, אחת אפילו הסכימה אבל לצערי הטיימינג לא היה טוב ( מי שרוצה לדעת לשאול). קניתי בגדים חדשים שבמידה שלי, והלך לי טוב, אפילו התמדתי כמה חודשים על ללכת לחדר כושר למרות שלא ראיתי יותר מידי שינוי במראה, היה רק בכושר שלי.
בקיצור הלך לי טוב. ואז החלטתי לעבור ניתוח מינורי ( הוצאת שקדים) ואמרתי לעצמי בסדר אין לי למה ללכת לחדר כושר שבועיים לפני כי גם ככה מהניתוח אני אפסיק ללכת לכמה זמן, בקיצור השתמשתי בזה בתור תירוץ לקחת הפסקה מהחד"כ.
הניתוח היה בסביבות הלפני חודש. מאז, כל יום, כל היום, אני יושב בחדר שלי על המחשב, או לוקח את המחשב הנייד למיטה. חודש שלם אני לא הולך לבית ספר ( בגלל הניתוח ועכשיו מהחופש). ואני פשוט יושב בבית על המחשב. יש לי חברים ויצאתי איתם הרבה פעמים אבל אין לי כבר ממש חבר לדבר איתו על כל . היה לי אחד אבל הוא התחיל לגרום לי להרגיש לא נעים עם עצמי אז החלטתי להפסיק לדבר איתו על דברים רציניים, כמה שזה פתטי נתתי לעצמי לפרוק קצת דברים מהלב רק שהוא היה שיכור וידעתי שהוא לא יזכור את זה.
אני פשוט מרגיש בודד. ואני לא אשקר כנראה זה כי אין לי מישהו ממש קרוב שיהיה שותף שלי למחשבות והרגשות הכי אמיתיים שלי, בין אם זה חברה או חבר קרוב.

אני פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני כל יום עד אמצע הלילה יושב על המחשב ושאני מתעורר אני שוב על המחשב וככה כבר חודש...נמאס לי.
אני לא יודע מה לעשות. אני יודע שאני צריך להתחיל להתאמן שוב אבל מה הלאה? איך אני גורם לעצמי להיות מאושר? מידי פעם אני חושב שכל מה שחסר לי בחיים זה חברה אבל זה רעל לחשוב ככה. צריך להיות שמח מהחיים שלך ושזוגיות זה רק בונוס. אבל בראש שלי אני חושב שמה שיציל אותי זה קשר. אני באמת אבוד....אבוד ובודד.

אני מצרף שיר שלא קשור לנושא אבל הוא נוסטלגי בשבילי ותמיד מצליח קצת לעודד אותי..עד שאני שוב שוקע.