פחד ממבחנים, פחד ממה שעתיד לבוא, חרדה מהלימודים

אז הוכרתי כנכה מביטוח לאומי.
אני מקבל קצבה חלקית, שנותנת לי מרחב נשימה ורוגע כלכלי מסוים. לצרכים שלי זה בסדר כרגע, אבל כמובן שהמטרה שלי היא לא לחיות על הקצבה ועל חשבון המדינה, אלא להתקדם כמה שאפשר, כדי לא לקבל קצבה ולא להיות בקשר עם ביטוח לאומי, לעבוד בעבודה מסודרת ולהשיג תואר במקצוע שיסב לי אושר וסיפוק.

אני נמצא בתהליך שנקרא שיקום מקצועי. בשיקום המקצועי נותנים לי להשלים את כל הבגרויות שלי, ולאחר מכן המשך ללימודים אקדמאיים.

האמת הגדולה היא: שאני לא לומד מכיתה יא'. נשרתי עקב בעיות נפשיות וטראומות שרודפים אותי עד היום, משפיעים על מצב רוחי ועל כושר השתכרותי, מכאן שאיני עובד, ולא מסוגל להחזיק בעבודה כרגע.

חוויתי המון כישלונות בתיכון, חוויית הלימודים שלי היא המון כשלונות, אחרי כשלונות. התחושה היא שאין לי את הכוחות להתמודד עם כשלונות נוספים. הפחד שלי הוא שאחרבן לחלוטין את ההזדמנות האחרונה שנותרה לי לחיות חיים רגילים בסך הכל, שבהם אוכל להתקדם לאט לאט בדרך שלי.

אני עומד לעשות אבחון קשב וריכוז, שככל הנראה ייצא חיובי.
בכל פעם שאני מסתכל על תרגיל, דף, או בכלל- משהו שלא מגרה לי את העין... אני נוטש, עוזב ולא מתמקד. זה גורם לי להרגיש שאני כישלון, ושלעולם לא אצליח להוציא בגרות.

מנגד- ודווקא לחיוב, המצב שלי הוא מאוד אוטופי, מאוד חיובי, ומאוד אופטימי. כלומר:
- אני מקבל מימון מלא להשלמת בגרויות, כולל החזר נסיעות.
- אני מקבל מימון מלא לתואר שלם. (יש גם השתתפות בשכר דירה במידה ולא אתגורר עם הוריי במהלך התואר)
- אני מקבל קצבה חודשית שנותנת לי אוויר לנשימה בזמן הלימודים, חוסכת ממני לעבוד ולחוות מצבי לחץ בזמן הלימודים. (אבל הלוואיס הלוואי שאמצא עבודה מתוקה כזאת בזמן הלימודים, שתיתן לי סיפוק).
- יש לי אהבה עם בן זוג מדהים, שתמיד אומר לי שהוא ידאג לי וישמור עליי. דבר שמרגיע אותי לזמן מה, ואז שוב החרדות מציפות אותי ועושות לי רע. גורמות לי לחשוב שלא אצליח לכלכל אותנו, ושלעד אהיה תלוי בו. כשבעצם אני רוצה להרגיש חיוני, אני רוצה שהוא יתגאה בי כשיראה את תלוש המשכורת שאביא הביתה.
- יש לי אחות מוצלחת מאוד, שעומדת לפתוח עסק, ורוצה לשלב אותי בו בעתיד, ולבטח העסק יצליח. כי ככה היא אחותי, מוצלחת. חכמה.
- יש לי הורים מדהימים, שתומכים בי ולעולם לא יזרקו אותי לרחוב. הם יודעים מה עברתי, רוצים בטובתי, ונותנים לי את ההרגשה שהם לא מוותרים עליי לעולם, למרות הכל ואף על פי כל הקשיים שהם חווים בגללי.

למרות ואף על פי כל אלה- אני חרד. חרדת מוות מכישלון של התהליך של השיקום המקצועי של להיתקע במקום.

זה האופי שלי, אני פוחד מהחיים. אני פוחד ממצוקת הדיור שיש כאן בארץ, אני פוחד שלעולם לא אצליח להגיע לדירה. אני פוחד שאקח משכנתא שתהפוך אותי לעבד לעולמי עולמים. מעבר לכך- אני פוחד שלא יהיה לי ילד. אני אומר ילד כי אני חושב שבמציאות של היום, במידה והמצב ימשיך כמו שהוא- אנשים יוכלו לכלכל רק ילד אחד. אחרת הם יקרסו.

בקיצור אנשים נחמדים, אני אשמח לעצות שלכם, למילה טובה, משהו מרגיע.
אני יודע שאני במצב יחסית טוב, ושיש מצבים גרועים יותר, ואני מעריך את מה שיש לי מאוד. אני גם מאוד מעריך את המדינה שנותנת לי עזרה ומנסה לעזור לי לשקם את חיי, להשלים את ההשכלה שלי ולהשיג תואר.

יש לכם אולי עצות כיצד להרגיע את עצמי? כיצד להימנע מהמצבים הלא נעימים הללו והמחשבות הרעות? משום מה תמיד מדמיין לעצמי את המצבים הכי חשוכים ורעים.

אגב- אני מטופל אצל פסיכולוגית, ללא תרופות פסיכיאטריות נכון לכרגע.
אתחיל כנראה טיפול עם ריטלין, בנוסף לכדור נוגד חרדה.

אשמח לשמוע, אולי יש כאן אנשים באותו מצב כמוני!
או שחוו קשיים והצליחו למרות הכל... זה מאוד יעודד אותי סיפורים כאלה!
תודה לכם וחג שמח וכשר!