מצוקה ממש גדולה בגלל היותי ביסקסואל, איך להתמודד?

שלום, אני בן 17 וזאת סתם פריקה כזאת, יכול להיות שתהיה מאוד ארוכה אז אל תרגישו מחויבים לקרוא הכל. אי אפשר באמת לעזור לי. בימים האחרונים אני ממש מרגיש מצוקה נוראית. בעצם בשנים האחרונות, אבל ביומיים האחרונים אני נמצא במצב שדי מפחיד אותי, כי אני ממש הגעתי להתמוטטות עצבים. אני לא יכול לצאת מהמיטה שלי, כמעט אין לי תיאבון ואני במצב הכי שפל שהיה לי בחיים. זאת ממש תחושה כאילו אני חולה. אני לא יכול ללכת לבית ספר ובקושי יכול ללמוד או להיפגש עם חברים. הגעתי למסקנה שאף אחד לא יכול לעזור לי בצרות שלי, גם אם מעודדים אותי שהכל בסדר וגם אם יתמכו בי. כי לא משנה כמה יחבקו אותי ויתמכו בי, זה לא באמת ישנה את המציאות העגומה שנולדתי אליה... אני קוללתי מכל בחינה אפשרית. אני ביסקסואל ולכן כל חיי אהיה בודד ועצוב והחיים שלי יהיו פשוט סיוט טהור, ממש לא החיים שייחלתי לעצמי. הייתי רוצה להיות כמו כולם. הייתי רוצה להרגיש רגיל כמו כל אחד ולא כמו אדם שנוי במחלוקת על משהו שהוא לא שולט בו. אני לא רוצה להיות חלק מהקהילה הזאת, ולא מתוך הומופוביה פנימית. זו פשוט קהילה שעטפה את עצמה בסגנון מסוים שלא מתאים לי... למה זה הוגן שנולדתי למציאות כזאת, שבכל יום ב-6 השנים האחרונות אני שומע בכל מקום - בית ספר, מקום מגורים, מחוץ למקום מגורים, רשתות חברתיות - שאני קללה ולא בסדר. סה"כ בגלל הורמונים שנחשפתי אליהם כעובר כנראה. וזה ימשיך וימשיך לעד... איך אני יכול לחיות ללא זהות, משום שאני לא באמת חלק מהקהילה שהיא כבר הפכה לארגון פוליטי רק בגלל נטייה מינית, אבל אני לא יכול להשתייך לקהילה האנושית שרובה רואה בי כקללה על לא כלום. אני שונא את עצמי. בתת מודע לימדו אותי לשנוא את עצמי ועכשיו כבר אין לי סיכוי לצאת מזה. ואין לי סיכוי שיהיו לי ילדים אי פעם, כי אני מכוער ומתוסבך. עקרונית אני גם יכול להתאהב בנשים, זה כבר קרה ובאמת, לא כהכחשה. אבל מי תרצה להיות עם כזה אדם מכוער ומתוסבך ... אפילו ביסקבואלית לא תרצה, כי אני מכוער ונראה כמו ילד, אפילו הקול שלי לא השתנה. אני אהיה לבד, בבית חשוך, חולם על חיים אחרים, רואה את העולם מעקם את הפרצוף ואומר לי: "אין לך ברירה, כך נולדת. יש את ברי המזל ואלו שלא שפר עליהם גורלם, ואין מה לעשות". לא יעזור שיש טרנד של קבלה עכשיו. זה קורה בגלל טרנד הליברליות, זאת לא קבלה אמיתית... העולם סולד מאנשים כמוני, ולמען האמת גם אני סולד ממני. ואני לא רוצה להזדהות עם מושגי הגאווה המעצבנים האלה ויציאה מהארון ןכל הקלישאות האלו, זה פשוט לא אני... בעבר החיים שלי היו מאושרים, אבל זה לא יחזור עוד... אני מרגיש שהעולם לא שלי ולא רוצה אותי. הוא מקיא אותי בשם האבולוציה. אני סוג ת', בתחתית של התחתית... ולא יעזור כמו יגידו לי כדי לעודד אותי שזה לא נכון, בסופו של דבר כולם חושבים ככה, פשוט לחץ הפוליטיקלי קורקט מאלף את כולם לקבל את זה. ועכשיו אני עוד נחשב ילד, עוד יש את המבוגרים שעוזרים. כשאהיה גדול, כבר כולם יהיו הרבה יותר ביקורתיים ושיפוטיים ואהיה אפילו עוד יותר בודד. כבר לא יהיו שם לצדי כי אני ילד. לא תהיה מחויבות כלפיי. ואז הכאב יצרוב אפילו יותר. גם יש לי OCD ודיסתימיה וחרדה חברתית ואני לא יכול יותר... אני רוצה לפעמים לישון ולא לקום יותר, או לקום כשאני אדם אחר, כמו כולם, אדם שקל לו יותר לחיות ביקום הזה שמקיא אותי.