הרביצו לאחי וזה הכניס אותי לטלטלה קשה

אתמול, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום שאמור להתמקד גם בסובלנות ובגינוי שנאת החינם, אחי ישב עם חברים שלו, אחרי שהשתתף בטקס של יום השואה, ודיבר איתם. צצו מאיזה מקום שני ילדים שצעקו בקולי קולות ״מי גבר מספיק בשביל לתת לי כאפה?״ ובאו אל אחי וחבריו. מפה לשם, הילדים אמרו להם לעזוב אותם, שהם לא מכירים אותם ושהם לא מעוניינים לדבר איתם, ואחי קם והלך אל השכבה שלהם.
הוא הגיע אל הברזייה ושתה מים, אבל הרגיש שהילדים עוקבים אחריו.
שניות מספר לאחר מכן, השניים הטיחו את ראשו בקיר, הנחיתו עליו אגרופים, חנקו אותו ובעטו בו קשות.
אחי נותר חבול בעוד קבוצה של עשרים ילדים פחות או יותר עמדה סביבם והביטה במתרחש בלי לקרוא לאף גורם מבוגר.
הטיפול במקרה היה כושל בהחלט, רכזת השכבה, שהיא גם המחנכת של הילדים המכים החליטה שהוא האשם, ואמרה לאימי שהגיעה אל בית הספר שבית ספר הוא אינו מערכת משפט ולכל תלמיד מגיע דף חלק בהגיעו למקרה אלימות. בהתחשב בזה שאלו ילדים שהושעו מספר פעמים על מקרי אלימות מרובים, אני לא חושבת שראוי שהם יזכו לדף חלק! במיוחד לא מול ילד טוב, שלא מרביץ, לא מקלל, מאיים או מגנה אחרים.
אחי בן 14, הוא נשמה טובה. קשה לומר את זה על הרבה אנשים, אבל אחי הוא הילד הטוב ביותר שאי פעם הכרתי. הוא רגיש וברגע שהגעתי אל חדר המורים, לאתר אותו אחדי שהודיעו לי על מה שקרה, הוא ישב חבול עם הפנים מופנות אל הלוקרים של המורים כדי שלא אראה שהוא בוכה. עם כל מבט שלי בו, הבכי בתוכי התעצם.
הגבתי בהתחלה בהיסטריה, הייתי אחוזת טירוף- הילד הזה הוא האוצר שלי, ומי שפוגע בו, מבחינתי חפר לעצמו קבר וכל שנותר הוא פשוט לדחוף אותו פנימה. אם הרכזת שלו לא הייתה עוצרת אותי, הייתי חונקת את הילד שקם בגאון ואמר ״אני זה שהרבצתי לו״. חשוב לציין שאני לא ילדה אלימה, אף אחד מאיתנו לא משתמש באלימות, לא פיזית ולא מילולית. חונכנו כראוי, שלא כמו החיות האלה.
אני ואמא שלי נכנסנו לטלטלה גמורה, לא הבנו איך יכול להיות שפוגעים בילד הנפלא הזה.
בכינו הרבה (כשהוא לא ראה כמובן).
הוא אמר לי ״את יודעת, כבר אין לי כוח לכלום, אני לא סומך על אף אחד יותר״ ואלה משפטים שאמרתי לעצמי במשך שנים, לא רציתי שהוא יגיע למצב שהוא לא סומך על אף אחד שיעזור לו ושיישבר.
זה כאב לי כל כך.
לחשוב על זה עכשיו גורם לי לבכות.
אני לא יודעת מה לעשות, הבטחתי לעצמי שאני אגן עליו ואני מרגישה שנכשלתי.
ועוד ביום בו אני, בתור תלמידת י״ב דיברתי בטקס יום השואה על שנאת חינם, אני מרגישה חסרת תועלת.
אני לא בטוחה מה אני מבקשת או שואלת כאן, אולי רק שתגידו מה דעתכם על המקרה וכיצד לפעול הלאה.
תודה מראש.