תמשיכי הלאה!
שלום,
כפי שמבינים מהשאלה אני אובדת עצות! באמת... מרגישה חוסר התקדמות ומיצוי עצמי ובעיקר חרטה. למדתי בתיכון דתי והייתי אמורה לעשות שירות לאומי במקום הכי מדהים בעולם! התקבלתי וסגרתי הכל. וברגע האמת פשוט נתקפתי חרדה וביטלתי את ההרשמה. חלק מהחרדה כללה בין היתר את הפחד להפסיד את החוויה הצבאית(לטוב ולרע) הרגשתי שיש לי הרבה מה לתרום למערכת הזו ושלה יש לתרום לי, עם כל הקושי שבדבר. אני לא תמימה ומודעת לקשיים הגעתי ממשפחה שכולם בה שירתו בצה״ל. רוצה לציין שלפני קבלת הפטור מטעמי דת כן עשיתי צו ראשון ויום המא״ה והציונים היו טובים. אך כמצופה מבת דתייה הלכתי על מסלול השירות הלאומי. לאחר שלא הסתדר עם מקום השירות החלטתי שאני כן מעוניינת להתגייס, חייבת לציין שהגעתי למסקנה הזו לאחר חודשים של בלבול ותסכול. אך ברגע האמת השתפנתי ולא עשיתי את הצעד הזה. לאחר מספר שבועות לא בלב שלם בכלל נרשמתי למקום שירות שפחות הרגשתי בו ממומשת ותורמת. וכך החזקתי שנה שלמה.. בתחושה של מועקה.
השנה הזו הסתיימה ואני נורא מתקשה להמשיך הלאה מכיוון שאני מרגישה תחושת חרטה ופספוס על כך שלא האמנתי בעצמי והתגייסתי. אני עובדת כרגע אבל אין לי מנוח מהמחשבות. בקרוב חוגגת 20 ותמיד עולה בי המחשבה שאני יכולה עוד לתקן את השנה הזו ולהתגייס. החששות הן הגיל המאוחר, התפקיד הלא מובטח וכו׳. לא ככה דמיינתי את השנים היפות שלי כנערה ואני מסרבת לקבל את המצב הנתון.
אשמח להמלצות.. מה לעשות ? להמשיך הלאה? לשנות את המצב הקיים? אשמח לשיתוף פעולה. תודה מראש
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025