מרגיש כמו השחקן הטוב בעולם, מרגיש שלחיים אין שום משמעות

הולכת להיות פריקה ארוכה ומדכאת, אז תחזיקו חזק.
אני מרגיש כמו השחקן הכי טוב בעולם. כולם בטוחים שאני אדם שמח, צוחק, מצחיק, נחמד, רגוע. אני ממש לא כזה.
אני בסך הכל שחקן. אני משחק שטוב לי, שכיף לי, שאני ילד שמח סך הכל, אבל אני ממש לא כזה. אני לרוב עצוב על גבול הדכאוני, אני עצבני לפעמים על דברים שטותיים לחלוטין, אני רגיש בטירוף, ונעלב מאוד בקלות למרות שאני לא מראה את זה בכלל. ואני לא מבין איך אנשים קונים את ההצגה הזו. כולם בטוחים שאני שמח.. ואני לא מבין איך.
יש לי לא מעט חברים, גם מהצבא וגם מהבית, אבל אין אף אחד שאני מגדיר כחבר אמיתי, שאני באמת יכול לסמוך עליו ולספר לו דברים אישיים כמו זה. לרוב זה גם לא חסר לי אם להיות כנה עם עצמי.
יצאתי עם הרבה בחורות בחיים שלי. אף אחת מהן לא אהבה אותי, אף אחת מהן לא באמת אהבתי. כל בנות הזוג שלי היו מאינטרסים, גם שלי, גם שלהן. להנות. להרגיש "גבר". להיות נורמלי.
יש לי הרבה חרדות, ואני מצליח לא להראות אותן לאף אחד. כשמישהי לא מחזירה לי הודעה אני בלחץ שאולי פגעתי בה. כשהיא עונה לי הודעה קצרה אני בלחץ שאולי שעממתי אותה. כשהיא עונה לי מהר והשיחה זורמת אני רגוע, אבל שעה אחרי זה אני שוכח את זה ושוב נכנס לחרדות. ואני מנסה להוציא את עצמי מזה, אבל לא מצליח.
היו לי רגעים שהרגשתי שכיף לי וטוב לי, אבל הרגעים האלה כלכך עלובים לעומת רוב הזמן.. לא כיף לי לקום בבוקר, לא כיף לי לצאת, אבל אני יוצא, כי אחרת זה יהיה ברור שאני בדכאון, ואסור לי שיראו את זה. אני הרי השחקן הטוב בעולם.
יש לי כאן משתמש, ואני כותב אפילו די הרבה, נותן עצות לאנשים, חלקם אפילו אומרים לי תודה ושהעצה עזרה להם. ואני מרגיש עוד יותר עלוב שבן אדם כמוני אשכרה נותן עצות לאחרים. אם היה לי אומץ הייתי מגיב עם המשתמש שלי, אבל אין לי.
אני מרגיש שלחיים אין שום משמעות, כל יום שעובר הוא סתם עוד זמן שאתה מסמן ביומן, כל יום הולדת אתה חוגג שלא מתת. החיים מרגישים כמו סרט משעמם ועלוב, בלי plot twist, בלי האפי אנדינג, בלי שום דבר. ואני לא הבמאי של הסרט הזה, או התסריטאי, או אפילו המלחין. אני השחקן, שממלא פקודות, הוראות, ומשחק את התפקיד שכולם רוצים שיהיה. שאחר כך מרגיש שהוא בכלל לא חלק מהסרט הזה, שמרגיש שהוא השחקן המשני בסרט שלו.
אני הרבה פעמים חושב שהיה עדיף שלא הייתי נולד בכלל, או אפילו יותר גרוע מזה. אני לא באמת לוקח את זה ברצינות, כי אינסטינקט השרידה חזק מאוד אצלי. אבל אני בכל זאת משתעשע ברעיון הזה הרבה פעמים. חושב על איך הייתי עושה את זה. ואז עולה לי מין חיוך קטן, לפעמים אפילו גיחוך, ואז אני טיפה יותר שמח. לא להרבה זמן כמובן.
לא קל לי לעשות את הפריקה הזו, והאמת אני לא יודע גם לאיזה תגובות אני מצפה, אבל שווה לנסות.
תודה למי שקרא!