החרם עדיין מלווה אותי...

בכיתה א'-ב' עשו עליי חרם,אסור היה לגעת,לדבר,להסתכל..אם אני הייתי נוגעת בשולחן של מישהו הם היו מקללים אותי ואומרים למורה,המורה הייתה אומרת שאני צריכה להפסיק..ככה זה היה עד כיתה ו' בכיתה ו' הבנים עדיין שנאו אותי אבל מכיתות אחרות היו לכמה "חברות" ..אני מרגישה שזה עדיין רודף אותי,כשאני רואה ילדים מהיסודי אני לא מרגישה שנאה אני מרגיש נחותה יותר כאילו אין לי ערך,איבדתי את כל החברות שלי ועכשיו אין לי חברות..אני שמנתי ונהיתי קרה,אדישה לא אותו בנאדם שלפני..פעם הייתי בנאדם מאושר ושמח..עכשיו אני מרגישה בנאדם רע..למרות שאומרים לי שאני טובה מדי..(אני מורידה מעצמי בשביל אחרים,בהתחלה היה לי קשה לצחוק *עם* אנשים כי לא הבנתי שזה בצחוק והם לא יעלבו)
אני יודעת שבתוך תוכי אני כן בנאדם טוב נראה לי (לא משוויצה),ואני לא מכוערת אז למה עדיין שונאים אותי?
למה עדיין אין לי חברות או ידידים?
בגלל הדיכאון של היסודי אני כבר לא יודעת איך להתנהג עם אנשים..חברה אמרה לי שזה בראש..אבל אני שמה לב לזה שבנות מתלחששות או עושות עיניים אחת לשנייה בגללי,הן לא באמת מוצאות בי עניין מסוים..
הן חושבות שאני לא מצחיקה,תמימה,יבשה,מכוערת..(בגלל הלבוש מכוערת..כאילו "חננה"..בגלל שאני לא לובשת ורוד וכמו כולן.)
אבל אני לא כזאת יש לי חברה שהיא כאילו "חברה טובה" והיא אמרה לי "פעם לא חשבתי שנסתדר שנאתי אותך.."
כל מי שרואה אותי על ההתחלה שונא אותי ..עוד לפני שמכירים אותי..
וזה מתסכל ..אני רוצה להשתנות ולרזות בשביל שיהיה לי טוב עם עצמי..וגם בשביל כשאני יראה מישהו מהיסודי אני לא יתבייש..
אבל אין לי כסף או זמן בשביל להשקיע בעצמי..וכל הזמן העבר עוצר אותי אני יודעת שמה שהיה היה אבל יש פעמים שזה יותר מדי..

אבא שלי אמר לי שהוא לא אוהב אותי
בנדוד שלי הטריד אותי מינית
עשו עלי חרם ונסיתי להתאבד
אחותי חלתה בסרטן (ברוך ה' היא בסדר עכשיו)
התחלתי לחתוך (הפסקתי)

ואני יודעת שזה הכל בעבר אני העבר והחיצוניות (בגלל הרושם הראשוני אנשים שונאים אותי) זה עוצר אותי..
אף אחד לא אוהב אותי ..אין לי ידידים איך אני ישיג ידידים?לא תהיה לי אהבה?
ואני כיתה ט' אני מרגישה שאין כבר זמן..

אני לא רוצה למות אבל לפעמים זה נראה הכי נוח