אני בכיתה י"ב ולומדת עם הכיתה הנוכחית שלי מכיתה ז. יש לי הרבה מאוד חברים, גם מהכיתה וגם מתנועת הנוער שאני פעילה בה, כל אחד ואחד מהם חשוב לי יותר משאני יכולה לתאר במילים, אבל אני מרגישה כאילו אני לא חשובה להם אפילו קצת.
הרבה מאוד פעמים אני מוצאת את עצמי לבד, החברה הכי טובה שלי חזרה לקשר עם אחד הילדים בכיתה, כולנו חברים ומדברים עד שבהפסקה שניהם פשוט יוצאים מהכיתה כמעט בריצה ומשאירים אותי לבד. בהתחלה הייתי הולכת אחריהם ומדביקה את הפער אבל פשוט נמאס לי להביך את עצמי ככה. אני נשארת בכיתה עם כמה חברים רחוקים. אני כן מוצאת את עצמי בשיחות וכן יוזמת וכן כיף לי, אבל בסופו של דבר הם רק חברים רחוקים, וגם אלה שיותר קרובים לא מדברים איתי באמת. זה כאילו יש לי מלא חברים לבית ספר אבל אין לי שום חבר אמיתי.
אני שמה את כולם במקום הראשון, באמת. גם אם אנחנו לא חברים קרובים ומישהו צריך עזרה אני אהיה שם בשבילו. אני אוהבת אנשים ואנשים אוהבים אותי ואיכשהו, אני לא במקום הראשון של אף אחד.
היה לי כלכך טוב בכיתה פעם, ולפעמים אני מרגישה שאין לי זכות להתלונן כי כן יש לי הרבה מאוד חברים ואכפת להם ממני והם אוהבים אותי, אבל אני באמת באמת מרגישה לבד. אני גם מתה להתגייס ולהתחיל מחדש עם אנשים חדשים שאולי יעריכו אותי קצת יותר ואני גם רוצה את החברים שאמורים להיות לי עכשיו ושאני כלכך אוהבת. אני באמת בפאניקה נפשית בשלב הזה ואין לי עם מי לדבר כי גם מי שאני מרגישה שאמור להיות קרוב אלי מאכזב אותי.
אני לא יודעת אפילו מה השאלה שלי, פשוט הייתי צריכה לכתוב את זה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025