התקשרתי ואמרתי לו שאני רוצה שנחזור, אבל הראש שלו אומר שאני מסוכנת לו

אחרי 4 שנים של זוגיות החלטתי לפרק את החבילה, מתוך אמונה כי הוא לא האדם הנכון בשבילי.
זו הייתה התאהבות ממט ראשון, הלכתי עיוורת בעקבותיו בשנתיים הראשונות של הקשר. כאשר התחלנו לגור יחד בבית הורי הכרתי אותו מקרוב, בלי ערפל כבד של התאהבות,
התאכזבתי ונפגעתי לא בגלל משהו שהוא עושה במכוון, אלא בגלל עצם היותו עצמו. אדם שאפתן ותחרותי שלא יודע מנוח שמשרה עלי לחץ בגלל אורח חייו המהיר.
אדם שלא יודע לנתק את הלחצים המצטברים במהלך היום.
בכל יום מחדש נחלתי אכזבה נוספת כשהוא היה חוזר מעיסוקיו. חכיתי לו בכליון עיניים והוא מנגד היה חוזר תשוש, עייף ומרוכז בעצמו.
גם כשביקשתי תשומת לב, שנשב יחד לאכול, לעשות משהו יחד הרגשתי שהראש שלו פשוט לא איתי. הראש שלו ממשיך ברדיפה אחרי היום הבא.
מה שנתן לי תמיד כח זו המחשבה שעוד מעט יהיה יותר טוב, הוא יעבור את תקופת המבחנים, יגיע למטרה והכל פשוט יסתדר והוא יהיה רק איתי.
דבר נוסף שנתן לי כח זה האהבה הטוטלית שלו אלי, הרצון להשהשתנות למען הצלחת הקשר.
התמודדתי עם הקשיים בכל שנתתי לו "ספייס", הוא בחיים שלו ואני בשלי.
האכזבות גדלו בחלוף הזמן והריחוק בינינו החל.
למרות זאת לא וויתרתי עליו הרי זו אהבת חיי, אז עברנו לגור יחד.
זמנים קשים, עברנו עיר, הכל חדש, פתאום הבעיות הקטנות שצפו בעבר הפכו לגדולות.
בנוסף התחלתי ללמוד, יצא לי להכיר אנשים שיותר דומים לי וזה החל לתעתע בי.
גם אצלו המחויביות כלפי הלימודים ועבודה גברו.
ניסינו לדבר על הדברים ולעבוד עליהם והמצב השתפר אבל הרגשתי שהוא לעולם לא יבין אותי.
לאחר חודשיים של מגורים משותפים התחלתי להרגיש כאבים בחזה, מחנק.
הרגשתי שאין לי בן זוג, שאני בתוך זוגיות שכולה ניכור. הלב שלי לא היה איתו.
רציתי הפסקה, הוא התנגד.
לאחר חודשיים של התלבטויות, החלטתי לעזוב.
עזבתי בתקופה שהוא שהוא היה צריך אותי לצידו, אבל באותו הרגע חשבתי רק על עצמי.

בשבוע הראשון לפרידה הייתי מאושרת, בחלוף השבוע נפל עלי דכאון. הבכי לא פסק, אין יום ואין לילה.
לאחר שתי חודשי רווקות בהם יצאתי עם גברים שונים כדי למצוא את הגבר המושלם, הפנמתי שעשיתי טעות.
הרי אני אוהבת אותו וכל ניסיון לקשר היה שיקרי, הוא תמיד היה בראשי והרי תמיד ידעתי שהוא יחכה לי. בנוסף תחושת נקם, מגיע לי לפגוע בו, אני פגועה כבר שנים מיחס קר וחוסר תשומת לב.

היום אני מפנימה שלא היו לי את הכלים המתאימים כדי להתמודד עם אותם הבעיות שחווינו בקשר.
ההסתכלות שלי על הקשר הייתה ילדותית ולא בוגרת.
ההזנחה שהרגשתי לא הייתה מרצון לפגוע בי, כזה הוא, זה הבחור שאני אוהבת.
עשיתי טעות שהתרחקתי ממנו לאורך השנים גם אם לא ידעתי שזה מה שאני עושה. מליון ואחת טעויות של שנינו. לא רוצה לאכזב אותו בשנית.

הפחד מכשלון הקשר פעם נוספת מנקר בי , אבל עכשיו הלב לא מניח, הלב איתו.
התקשרתי אליו, אמרתי לו שאני רוצה שנחזור
הוא אמר שהוא אוהב אותי ורוצה בי, אך הראש שלו אומר שאני מסוכנת לו ושזה גם לא הזמן המתאים. הוא בתקופה לחוצה(מה חדש) הנחתי לו.
אני לא שקטה, תחושת ההחמצה שרודפת אותי לא משחררת.
אני מאמינה שמגיע ליחסים שלנו הזדמנות אמיתי.
הגיע הזמן להאבק למען האהבה!