היי, נשואים כבר חצי שנה. בתחילת הקשר היה לנו מאוד כיף ושמח כל הזמן היה צחוקים. תמיד כשרציתי לדבר על דברים קצת יותר עמוקים, או כואבים הוא ברח מזה.. העביר נושא, עשה צחוק... חשבתי שזה משהו שיעבור עם הזמן ככל שנתקרב וגם כי הוא גבר אז לוקח לו זמן להיפתח.
היום כשאנחנו נשואים זה נהיה ברור לי יותר. אני שמה לב שהוא מרבה לטפל באחרים אבל לא מטפל בעצמו. זה כאילו כל פעם שעולה משהו שקשה לו בזוגיות או בחיים בכלל הוא מעדיף שלא להתמודד ומאוד קשה לי עם זה. אני מרגישה לא מוכלת. מרגישה שהוא מתרחק ממני כשקשה לי , נהיה חסר אונים. אני לא מצליחה לשתף אותו כי אני לא מרגישה שהוא יבין. הוא אומר שהוא רוצה להבין אותי אבל בפועל הוא מתרחק, לא שואל שאלות כדי להבין, מחכה כאילו עד יעבור זעם.. ואז אני מרגישה לבד. וגם מהצד שלו כשמשהו עובר עליו הוא נסגר, שומר בפנים, לא משתף אותי, ואני מרגישה רחוקה ממנו... פעם הוא אמר שהוא אוהב רגשות טובים כמו שמחה ולא אוהב רגשות לא טובים, אני חושבת שכבר התפיסה שלו שיש רגשות לא טובים היא ממש בעייתית מהשורש. אני ממש חוששת מהדפוס הזה. אני לפעמים מעירה לו בעדינות והוא אומר שזה חשוב לו אבל אז כשאני שואלת אותו על דברים שהיו לו הוא מצמצם במילים.
בתכלס ברור לי שזה תהליך שהוא צריך לעשות עם עצמו וצריך לרצות לעשות.
אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך ככה... מרגישה שזו לא הזוגיות שרציתי. רציתי שיתוף כן ואמיתי, להרגיש אחד עם מי שאני איתו, להרגיש שאנחנו תומכים אחד בשנייה בהכל, שאני יכולה להיות לגמרי אני על כל צדדיי.. ואני לא מקבלת את זה. איך אפשר להגיע לזה? כדאי לוותר על הקשר?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025