זו התקופה ההכי יפה בחיי, מפחדת לסיים ביה"ס

אני בכיתה י"ב ואני בתקופה ההכי יפה בחיים שלי כבר שנתיים, וזה לא בא לי בקלות, עברתי הרבה חרא מכל המובנים עד שהגעתי לזה.
היום אני יו''ר מועצת התלמידים, אחראית על המון דברים, מעורבת חברתית, טובה בלימודים, מתפתחת מאוד במגמה שאני לומדת בה וכולם מכנים אותי כתלמידה מובילה או כזו שכבר חלק מהצוות הבית ספרי. יש לי הרבה חברים מכל מיני שכבות ואני בעיקר בקשר ממש טוב עם כל המורים ובעיקר עם כמה ספציפיים בקשר מדהים, בביהס כולם מפרגנים לי ומעריכים אותי מאוד ובעצם אני מצליחה עכשיו, ומרגישה מדהים, והגעתי לזה אחרי תקופות בהן חשבתי לוותר והיה לי קשה ורע לפעמים בעבר אבל היום הכי טוב לי בעולם, אני אחראית על המון דברים בביהס ואפילו סוג של מייצגת אותו, כולם במקיף מכירים אותי ומבקשים ממני עצות ועזרה, תלמידים שקטנים ממני בגיל אומרים לי שאני מקור השראה עבורם, ואפילו יוצא לי ללמד לפעמים.
אני מרגישה שמאוד אוהבים אותי ושאני אוהבת את האנשים, אני גדלתי שם, כל הזמן יש דברים שמשמחים אותי שם, את החברים והאהבות ההכי גדולות מצאתי בביהס, אני השארתי חותם מעצמי בכל מקום, בין עם זה בסרטים שיצרתי במגמה או בתמונות שלי שתלויות בכל מיני מקומות בביהס. ויש גם מישהו שאני אוהבת שנים, שלא אראה יותר כשאעזוב.
- אני לא יכולה לדמיין את עצמי לא שם -
קשה לי עם זה שכל דבר השנה אחרון, כל פורימון, כל ערב פתוח, כל אירוע כזה או אחר שאני מובילה או נמצאת בו הוא האחרון.
אני יודעת שכשאסיים ביהס אני מאוד אתגעגע להכל ולכולם ולאבד את המסגרת הזו שהיא הכל בשבילי,זו תהיה עבורי מכה רצינית.
בניתי שם את עצמי.
אני מפחדת שאני אשקע בעבר, אהיה עצובה ומתגעגעת ולא אוכל להתמודד עם זה, באופן כללי אני רגישה ומתקשה לעכל שינויים.
כל האנשים שאני הכי אוהבת שם, מרגישה שהם יהיו חסרים לי, במיוחד אדם מסוים.
והפעילות החברתית תהיה חסרה לי, אני גם לא אוכל לבקר הרבה כי אני מתגייסת לקרבי.
אני רוצה לחזור לשם כמורה בעתיד אבל זה יקרה רק בגיל עשרים ומשהו.
קשה לי לדמיין שאני נפרדת עוד מעט מכל מה שאני מכירה, עברתי שם תהליך עצום, מילדה חסרת בטחון עם מצב חברתי קשה שעברה הרבה חרא בגלל אנשים רעים, למישהי שמכנים אותה התלמידה ההכי אהובה בביהס ועוד, אחת שלא מוותרת, מאחת ביישנית לאחת שמדברת על במות, פורחת.
אני צריכה עצות על איך לא לשקוע בעצב אלא לעזוב בצורה חיובית, איך לסיים את זה הכי משמעותי, איך לשמור על קשר עם כל זה כמה שיותר אבל עדיין לתת לעצמי להפתח לצבא ולהתגייס בראש פתוח וטוב.
איך לא לוותר? איך להתמלא במשמעות אחרי שהשגרה הזו תסתיים לי? תודה מראש :)