עימותים על בן הזוג, מה לעשות?

שלום, אני בקשר כבר שנתיים, אנחנו גרים יחד ויש לנו בעלי חיים משותפים... הבעיה היא עיניין העצבים שיש לנו, שנינו דומיננטיים במערכות יחסים, שנינו גם חמודים הרבה אחד לשנייה...
לפני שנה וחצי הייתה בנינו אלימות יבשה, זה אומר שאין איזה נזקים מטורפים (היה לי בן זוג מכה לפניו, הוא היה מכה אותי קשה) ובכלל הוא נורא חזק אבל גם כשהוא מגיע איתי לעימות פיזי הוא לא נותן את כל הכוח שלו או אפילו חצי, אבל אני עדיין מזועזעת כי זה כואב (אומנם לזמן קצר), זה משפיל, זה מפחיד באותו רגע מאוד...
חשוב לי לציין שזה לא קורה כל שבוע, זה קורה כשאני מודיעה לו שנפרדים והוא לא נותן לי ללכת (ואז אני אומרת שאני אקרא למשטרה, הוא לוקח את הפלאפון, אני צועקת משטרה ובלה בלה בלה...) זה בערך בתדירות של פעם ב3 חודשים משהו כזה...

יש לי פסיכולוגית, אני מספרת לה ה-כ-ל על החיים שלי פרט מעימותים של בן הזוג ושלי. אני מפחדת לדבר על זה. פעם היו לי חברים שהייתי מדברת איתם מלא אבל מה לעשות השנים עשו את שלהן ואין לי עם מי לדבר כבר.....

אני נורא מתביישת בעצמי. מאוד. לחברות שלי אני הייתי אומרת חופשי להפרד על דברים פי אלף פחות רציניים מזה, אבל הכי קשה זה לשפוט את עצמך...

מה לעשות?

מי שרוצה, הנה מה שעברתי הלילה:
רבנו סתם על כלום אני אפילו לא זוכרת זה היה מיותר, דברים כמו "למה אתה מדבר אליי ככה? אל תצעק" בסוף השיחה הוא אמר שזו פעם אחרונה שהוא מתנהג אליי מגעיל (בפעם המיליון שהוא מבטיח שלא יפגע בי מילולית)...
בשעה 22:05 התחלתי לצבוע את השיער וביקשתי ממנו שתוך כדי שאני צובעת שיסדר טיפה את הבית שיהיה נעים מחר לקום בבוקר, לא לנקות, טיפה לסדר... את המיטה, את הספה...
הוא התעצבן עליי, שאל אותי למה דווקא בשעה הזאת למה עכשיו. עשיתי פרצוף כזה לא מרוצה, מבואס, לא הגבתי. ואז הוא התחיל ממש לצעוק (מכירים את זה שמישהו לא מפרש את ההבעת פנים שלנו? אז זה.) ועיצבן אותי שהוא נפתח עליי ככה אז אמרתי לו יאללה אני צובעת, מתקלחת, ועפה לאימא שלי עם תיק.
זה בכלל העיף אותו לגבהים... השפיל אותי, צרח, הפחיד אותי, הפריע לי לצבוע איזה 20 פעם אני לא מגזימה (משך אותי ביד, לקח לי את הצבע, סיבב אותי) בסוף נכנסתי להתקלח, הוא כמובן מצטער, יצאתי מהמקלחת ישבתי בפלאפון קצת שיתייבש השיער לפני הפן טיפה.......... הוא בא, מבקש סליחה, אני אומרת סבבה סלחתי אבל לא רוצה להיות בזוגיות. הוא אומר לי מאמי מאמי למה אני אעשה הכלללללל אני עונה שלא! לא מגיע לי!!
ואז... "לא מגיע לך??? למה מה אני לא טוב???" צורח, מתחרפן, מקלל, משפיל, אמר לי "האקס שלך היה מרביץ לך בטח זה חינך אותך" (לא פעם ראשונה בחיים שהוא אמר זאת.) ואז אני אומרת "אני אקרא למשטרה" ואז זה נהיה ממש מפחיד... פתאום הוא שוב מצטער, אחרי זה המשכתי בשלי אמרתי לו סבבה אבל אין ביחד יותר, שוב משפיל, צעקתי "משטרה!" ואז הוא עטף בחוזקה את הפה שלי ושם אותי על הספה, זה קרה עד 4 בבוקר הסיפור הזה. בכי, התחננות, בסוף זה הפחיד אותו, היו עוד עימותים פיזיים (דחף אותי למיטה, סוג של 'הינדס' את הגוף שלי בעצבים לפי מה שנראה לו שמתאים) ואז הוא לא נתן לי ללכת, אחריי שצרחתי אלף פעם למשטרה הוא רצה ללוות אותי לאימא שלי... אמרתי לו דיי לא אני לא רוצה לראות אותך באיזה קטע עכשיו פתאום אתה בוכה ומסכן??? בסוף נאלצתי להסכים. זו הייתה הדרך היחידה. הלכנו לאימא שלי, הוא התנצל מלאאאאאא (אבל מספיק שאני אגיד לו יאללה לך יבן זונה וזה מתהפך כמובן אז שתקתי לחלוטין) ואז עליתי, השבעתי אותו לא לעלות קיצר סיפור מהתחת.


ובסוף...
אני... הבחורה הכי מטומטמת שיש... עליתי לאימא שלי, כן ב4 ורבע לפנות בוקר, הלכתי לחדר שלי, עלו לי כל הטראומות של העבר מהחדר הזה, כל החיים שלי, נכנסתי לחרדה היסטרית, לא יכלתי לבכות ליד אימא שלי למרות שזה היה עד הקשקש כל שנייה, לא הבנתי מה יהיה מחר, איפה החתולות שלי, ונשברתי. עניתי לו ואמרתי לו בוא תעלה תישן אצל אימא שלי, אני כבר פה...
פשוט בושה. אם חברה שלי הייתה מספרת לי את זה, הייתי פשוט צורחת עלייה.

זהו. מה עושים?

סליחה על החפירה המשעממת ותודה למתייחסים.