מתמודדת עם סוג של דחייה בפעם הראשונה, וקשה לי להשלים עם זה

הסיפור קצת ארוך אבל תודה על הסבלנות למי שיקרא עד הסוף
אני רגילה להיות מאוד מחוזרת מאז שאני נערה, אפילו יותר מדי.. מאז התיכון אני זוכרת את עצמי בתור זאת שקראו לה ה'כוסית' של השכבה, כנ"ל בצבא ולאחר מכן.. תמיד היה לי מאוד קל עם גברים עד למצב שזה פשוט שעמם וכן, על הדרך גם פגעתי בכמה אנשים. לא מתגאה בזה ואף פעם לא הייתי סנובית או שחצנית, תמיד הייתי מאוד חברותית ונחמדה כי אני אוהבת אנשים וחברה אבל מבחינה זוגית לא מצאתי את אותו אדם שיאתגר אותי, הכל נראה לי כל כך קל שרק חיוך קטן או מבט ואני יכולה להשיג מה שאני רוצה. שנה שעברה התחלתי ללמוד בבן גוריון. הפקולטה שלי מאוד מגובשת ושמתי לב שכל הבנות די מאוהבות באחד הסטודנטים שבמילים עדינות לא יורק לכיוון של אף אחת. הצחיק אותי כי לא הבנתי מה מוצאים בו, הוא היה נראה לי לא יותר מחמוד. הדברים התגלגלו ואיכשהו התקרבנו, דבר שגרר הרבה קנאה מבנות מסביב שזרקו לי כל הזמן הערות שנראה שהוא מעוניין ואל תפספסי את זה, התעלמתן מהן והמשכנו בחברות האפלטונית. אחרי זמן מה התקרבנו בצורה קיצונית, ממש חברות נפש. הרגשתי שאני מגלה בן אדם מדהים והתחלתי להרגיש אליו גם משיכה. מהצד שלו המסרים היו מבלבלים, מצד אחד זרק לי הערות בסגנון של: "איך את כל כך חכמה", "ברור שכל הגברים פה ישתגעו ממך", "כל עוד את לידי אני לא צריך כלום". בנוסף, היה מקנא לי בצורה שדי קשה לפספס
מצד שני לא חתר לעשות צעד ואני פחדתי לפתוח את הנושא. אחרי תקופה של בלבול שמעתי שיחה שלא הייתי צריכה לשמוע שלו עם חבר שלו, בשיחה הוא אמר שהדברים ביננו מבלבלים והוא לא יודע מה לעשות, אם ללכת על זה, כי אנחנו חברים טובים מדי. בנוסף אמר שמרגיש לו שהכל תלוי בו והוא אוהב בחורות שמובילות, שאני אמנם מאוד מושכת אבל הפנים שלי לא יפות בעיניו ושהוא לא מרגיש שאני יכולה ללמד אותו דברים חדשים, באותה נשימה אמר שהוא מפחד לאבד אותי, שאני מרגיעה אותו והוא מרגיש צורך להיות איתי כל הזמן. למען האמת זה שבר לי את הלב, אני תמיד מודעת מאוד לסיטואציות ובחיים לא הייתי במצב כזה. לא מבינה מה הבחור הזה רוצה. מודה שקיבלתי כאפה ולא יודעת איך להתנהג עכשיו, במיוחד כי זה פשוט גרם לי לרצות אותו אפילו יותר. מה עושים?