לא מסתדרת עם הקצינה שלי בלשון המעטה, לא יודעת מה לעשות. ריסקה לי את כל השאיפות והחלומות שהיו לי, היא רומסת אותי

היי לכולם, מאז ומתמיד החלום שלי היה לשרת בתפקיד פיקודי בצבא, מדריכה כלשהי, תפקיד אקטיבי ומעשי, כלומר לא משרדי. זה משהו שנורא תואם את האופי שלי ומאוד מתאים לי.
לפני הגיוס מצאתי עצמי במצב שאני ללא תפקיד חודש לפני הגיוס, נלחצתי שמא אני אפול בין הכיסאות, מצאו שהנתונים שלי מתאימים מאוד כדי להיות משקית תש, ואני בפזיזות בלי לחשוב פעמיים קפצתי על המציאה. החלום שלי היה להיות משקית תש ולצאת לפיקוד בקורס תש, היה לי תכנון מאוד ברור ומסודר בראש על הדרך שאני רוצה לעשות בצבא ועל ההתקדמות שלי והפיתוח שלי בתור בן אדם דרך התפקידים השונים. ידעתי שאני לא רוצה להישאר סטאטית. התגייסתי בנוב 19, עברתי קורס של חודשיים שמשולב עם טירונות. הקורס היה מדהים!!! הערצתי את המפקדות שלי ואת האווירה של הקורס דבר שעוד יותר חיזק אותי ואת הרצון שלי להיות מפקדת. לדאבוני הרב מאוד קיבלתי מתאם לקצונה, דבר שברמת העיקרון מונע את האופציה לצאת לפיקוד. את המתאם קיבלנו לקראת סוף הקורס, הדבר ממש לא הרתיע אותי כי נתקלתי בהמון מקרים ״חריגים״ כביכול בהם מוציאים בנות עם מתאם לקצונה בהמלצת מפקד לפיקוד לאחר מספר חודשים בתפקיד.
קיבלתי את השיבוץ שלי בבסיס שיחסית מאוד קרוב לבית שלי, חמשושים ברזל, יחידה מיוחדת ומאוד מאוד מאוד נחשבת וטובה. אנשים איכותיים, טובים, מצאתי את עצמי שם מאוד מבחינה חברתית.
לרוע מזלי, נפלתי על קצינה שמהיום הראשון שלי בבסיס, משיחת הפלאפון הראשונה שלי איתה כשקיבלתי את השיבוץ התנהגה אליי ברוע, ממש ככה, עושה לי דברים דווקא, מאשימה אותי בטעויות שהיא עושה, מחליטה להשאיר אותי בחגים על דעת עצמה כשאין לי שמירות או תורנויות, לא משנה כמה אתן מעצמי, ושכל יום אלך לישון באחת בלילה, שום דבר, ובדגש שום דבר לא יספיק לה. שום דבר. גם כשאני ככ משתדלת, וזה מגיע למצב שמשמונה בבוקר עד הלילה אני יושבת לעבוד, בקושי קמה לאכול צהריים, כדי לעבוד- תמיד תמצא על מה להיתפס עליי, ובצורת דיבור מגעילה ומאשימה. היא מהשבוע הראשון כשאמרתי לה שבהמשך הדרך אני רוצה לצאת לפיקוד גיחכה לי בפנים ואמרה שממנה לא אקבל המלצה. יש לציין!! אני בקושי חודשיים בתפקיד. זה תפקיד שדורש המון תרגול, והיא ממש נוזפת בי על כל טעות שאני מבצעת, במקום לתת עזרה וחניכה צמודה, כי אני המשקית תש הילידה בבסיס ואין לי במי עוד להיעזר, רק בה. חשוב לציין ביצעתי איתה מיליוני שיחות, שיחות בוגרות בהן ניסיתי להסביר לה את המקום שאני נמצאת בו. זה הגיע למצב שאני מפחדת. מפחדת לקום להפסקה, מפחדת שתראה אותי מסתובבת בבסיס גם לאחר יום עבודה שלם. היא אסרה עליי במילים אחרות לעשות ספורט בטענה שהעבודה היא מעל הכל ושאין יום שאני אמורה לצאת בו מהמשרד לפני 12, אחרת בעינייה אני ״חאפרית״. היא בן אדם מאוד משכנע, יודעת לדבר, ויודעת לשחק אותה מאוד צדיקה וטובה . היא העבירה את הנושא למפקדים שמעליה, שהיא לא מרוצה ממני, מהעבודה שלי. שוב אני רק חודשיים בתפקיד! ואני באמת נותנת מעצמי מעל ומעבר. טעויות נעשות ומהן אני לומדת עם הזמן. כמובן שמדובר בטעויות מזעריות ביותר- היא פשוט מחפשת אותי. היא דיברה איתי על פסילת מקצוע, אחרי *חודש* שהייתי בתפקיד, ואכן הביאה אותי לשיחה עם המפקדת שלה שגם היא קשוחה, במקום להבין את המקום שאני נמצאת בו, איימה עליי שאם לא אשתפר היא תדאג שלא אשאר במקום הזה. במצב אחר הייתי אומרת שסבבה, אבל רוב הסיכויים שישימו אותי במקום לא טוב במקום. חשוב לי לציין, אני מאוד אונבת את הבסיס, את האנשים, האווירה, התפקיד באופן חד משמעי מתאים לי! במקום לעזור לי להתקדם אני מרגישה ששמים לי מקל בגלגלים, וללא כל סיבה. כי מקצוע לומדים עם הזמן, ורצון יש לי מאוד. אני נותנת מעצמי מעל ומעבר כדי להצליח, אבל אני במצב שאני מרגישה שרומסים אותי, מתעללים בי. אין יום שאני לא בוכה, ולא מרחמים עצמיים אלא מייאוש. אני כבר לא יודעת מה לעשות. באתי עם ככ הרבה מוטיבציה, וכרגע אני מרגישה במין מלחמת התשה בלתי פוסקת, שלא משנה כמה אנסה המצב לא ישתפר. אני על סף ייאוש וככ עצובה שהשאיפות שהיו לי פשוט לא יתממשו, ולא בגלל מסוגלות, או חוסר התאמה. נטו בגלל חוסר רגישות ואנושיות. אשמח לדעתכם הכנה, ולעזרתם.