אבא נפטר. לא לפני הרבה זמן. ואני לא יכולה יותר להתמודד עם האובדן הזה. מרגישה שעולמי חרב עליי. צריכה לתמוך בכולם בבית, באמא באחים. אמא מתייעצת איתי ומשתפת אותי בכאב שלה.. בטח, כי לי על פניו אין כאב אז אני יכולה לספוג עוד אחד על הגב. מה הבעיה. ואם, ברגעים שמציפים אותי יתר על המידה, אני מעיזה לומר די, אז "סליחה לא התכוונתי" "פשוט רק אני רציתי לשתף קצת מישהו..".
אבל למה אותי? למה הם לא שמים לב שקשה לי גם ככה. שכל קרוב משפחה שאני רואה אותו סובל זה עוד צער על הגב שלי.
ואני מרגישה קטנה, ובודדה, עם סביבה שלא מצליחה להסתכל עלי באמת, מבעד להבעות האדישות והגוף השליו. כי אני לא שלווה. הנפש זועקת, והנשמה בוכה. והדמעות יורדות מבפנים. ורק כשאף אחד לא בבית אני נותנת להן לזלוג החוצה, אבל בזהירות ובאיפוק. שהאף לא יראה אדום, והקול לא יישמע מצונן, כי אי אפשר לדעת מי ייכנס בדיוק ברגעים אלו.
והגוף חלש. לא סתם אומרים שנפש וגוף אחד הם.
והקושי העיקרי - שהוא לא בעבודה ויחזור בערב. הוא לא באמריקה ויחזור עוד חודש. הוא לא מחפש את עצמו בעולם ויחזור עוד שנה. הוא פשוט למעלה, בשמיים. והתקווה שהיחידה היא האמונה. איפה שהשכל כבר לא יכול להגיע, מגיעה האמונה. מזל שיש אמונה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025