ההורים שלי שונאים אותי. מה אני אמורה לעשות כדי שיאהבו ויתמכו בי?

ממתי שאני קטנה ההורים שלי היו מרביצים לי ומקללים אותי , הם אף פעם לא אמרו לי שהם אוהבים אותי . גם אמא שלי וגם אבא שלי אומרים לי שהם מתביישים בזה שאני הילדה שלהם ושהם נגעלים מההתנהגות שלי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אחד מההורים שלי חיבק אותי או תמך בי באיזה שהו משהו שעשיתי בחיים שלי , אני פשוט מרגישה כאילו אני לא רצויה בבית כאילו אף אחד לא אוהב אותי. כשאני לובשת משהו טיפה חשוף או חולצה שרואים בה קצת את הבטן אז השכנים המקסימים שלי פונים להורים שלי ו"מדווחים" להם על ההתנהגות המזעזעת של הבת שלהם. וכשאני חוזרת הביתה הם קוראים לי שרמוטה , זונה , הם אומרים שאני לא מעריכה שום דבר שהם עושים למעני אם אני מתייחסת אליהם ככה בזלזול ושאני ילדה חרא ולא מגיע להם ילדה כמוני. ממתי שאני ממש קטנה הם היו מרביצים לי על כל דבר שהייתי עושה . מהדברים היותר זכורים שקרו זה שאבא שלי זרק עלי נעליים במדרגות ואז כשנגמר לו הנעליים הוא הרים גוש של משהו שהיה בערך בגודל שלי לפשוט העיף את זה עליי בשיא הכוח. אני לא זוכרת מה הוא זרק עלי ואני לא זוכרת למה אני רק זוכרת שזה פגע לי בגב ממש ממש חזק ושאחר כך בכיתי במשך יום ולא היה להם אכפת אפילו. כשהיה לי בעיות בלימודים הם אמרו לי שלא יצא ממני שום דבר ואמרו לי להכניס לראש שלי שאני מטומטמת ושאני מפגרת וכשאזרתי אומץ וניסיתי להילחם בהם הם תקפו אותי והשפילו אותי. אני אף פעם לא קיבלתי מהם שום אהבה , הם אף פעם לא כיבדו אותי או העריכו אותי ותמיד אמרו לי כמה שאני לא שווה כלום וכמה שאף אחד לא ירצה אותי עם איך שאני נראת ומתנהגת. אני התחלתי לעשן בשלב מסויים בחיים שלי כדי למצוא סוג של מקלט וגם את זה הם לוקחים לי והם כל הזמן אומרים לי כמה שזה מגעיל אותם ושאנמ עבריינית כי כל פעם שאני מדליקה סיגריה אני עוברת על החוק. אז הפסקתי לעשן בגללם וזה לא מספיק להם. הם כל הזמן יורדים עליי ומקללים אותי וזה מרגיש שלי כאילו הם ממש שונאים אותי ולא רוצים שאני יהיה חלק מהחיים שלהם. וכשהיה לי בעיות בלימודים הם לקחו אותי לסופר ואמרו לי לבחור קופה להעביר בה את שארית החיים שלי . כל פעם שהחדר שלי מבולגן אמא שלי נכנסת לחדר שלי הופכת אותו לגמרי כדי לחפש כמה שיותר דברים ומשאירה את החדר שלי כשכל הארון שלי על הרצפה וכל הדברים שבורים וזרוקים אומרת לי לסדר. זה באמת שכבר לא מרגש אותי כי זה קורה ממתי שאני בת ארבע אז לא כזה אכפת לי כבר מזה שההורים שלי שונאים אותי . אני באמת שלי יודעת למה אני באמת שכל כך משתדלת לרצות אותם כמה שיותר כדי שיהיה לי כמה שיותר טוב בזמן השהות הלא נעימה במיוחד בבית שלי לפחות עד שאני יהיה בת שמונה עשרה ויעוף מהבית בלי להסתכל לאחור . ואני חושבת על לברוח מהבית מגיל שמונה. אני באמת שכבר לא מתרגשת צריך שהם מתנהגים אליי. הגעתי למצב שאני כל כך פגועה מההורים שלי שכבר לא אכפת לי מה הם אומרים עליי. ואני הגעתי למצב שהם יכולים לצעוק עליי שעות על כמה שאני אכזבה ואני לא חזית דמה. אני באמת שהייתי מוכנה לוותר על עצמי כדי לקבל מהם אהבה אבל עכשיו מצאתי אהבה מאנשים שסובבים אותי ואני פחות תלויה בהם . אני מרגישה כאילו אני לא רצויה בבית וכל פעם שההורים שלי רואים אותי אני מרגישה שאני מאכזבת אותם ומגעילה אותם . אני באמת שכבר לא יודעת מה לעשות אני רק רוצה להרגיש שההורים שלי אוהבים אותי ותומכים בי .