אני כל הזמן מסמיקה ויש לי חרדה חברתית

הייתי כבר אצל פסיכולוגית אפילו היו לי התקפי חרדה (אני אסביר עוד מעט) .. שהייתי ממש קטנה הייתי ממש ביישנית בקושי מדברת עם אנשים אחרי יסודי בחטיבה היו לי עדיין חרדות מהסביבה אבל עדיין הצלחתי להתמזג אפילו בתור ראש מועצת תלמידים ואחת שיש לה כביכול ביטחון, הרבה חברים ויודעת לזרום בשיחות מבחוץ אבל לאט לאט מכיתה ט הכל חזר בכיתה י היו לי קצת חרדות וכיתה יא היה השיא בהרצאה בחדר סגור עם אנשים חשובים לא עמדתי בזה לא הצלחתי לנשום כולי נהייתי אדומה נחנקתי ממש ואז הבנתי שזה חרדה חברתית כנראה התפתח מלחץ לימודי. כרגע אין לי את הלחצים האלה ( בגלל קורונה לא נפגשים עם הרבה אנשים) אבל עדיין שמדברים איתי אם זה לא חברות הכי טובות שלי הלב שלי עדיין קופץ ואני תמיד מנסה לברוח משיחות.. אני יוצאת סנובית ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. חברה כמו אחות של אמא שלי והבן שלה החמיאו לי שאני בכושר נהיה לי קצת עיצוב בבטן וכמעט גימגמתי אני כל הזמן מזייפת ביטחון אמרתי תודה ודווקא השמנתי ואז ברחתי לחדר כי הרגשתי שאני מסמיקה ממש ( היא שאלה אותי לאן אני הולכת ואמרתי להטעין את הטלפון וגקט) ואני כל הזמן מסמיקה מדברים מטומטמים רצח אני פשוט שונאת את עצמי על זה. זה כל כך קשה שמכל שיחה רגילה או סתם להיות בכיתה אני מתחילה להסמיק זה מוריד לי את הביטחון ברמות מטורפות אני כל הזמן בחרדה שלא יקלטו שאין לי ביטחון עצמי ואני מרגישה כזו קטנה ועלובה וחסרת עמוד שדרה. אני כן חושבת שאני נראית טוב אבל זה לא משנה כי כל הזמן המוח שלי בחרדה מה חושבים עליי ואני שונאת את זה כי בכלל לא אכפת לי מהאנשים האלה. הסומק שלי זה קללה:( אוף בא לי לבכות. איך להפסיק להסמיק??????? למה אני ככה? שהלכתי לפסיכולוגית עקב התקפי חרדה היא פשוט אמרה לי לא למנוע את ההתקף כי זה רק יחמיר ושזה כאילו יצאתי לעשות ספורט .. זה כן עזר קצת בזמן התקף לנשום אבל אני עדיין מובכת בקלות מהכל וחיה בפחד מלהסמיק. אין לי התקפים יותר פשוט חזרתי לביישנות ואני לא רוצה להיות ביישנית. הרבה יותר כיף לי שיש לי ביטחון ולא אכפת לי ממה חושבים עליי. אשמח גם למה אתם חושבים על אנשים שמסמיקים ועד כמה שמים לב:/ תודה ממש שקראתם מעריכה מאוד:)