מקום לא טוב בצבא... איך לגרום לתחושת הבדידות להעלם?

אז לפני שאני אפרט את הסיפור שלי אני אתחיל ואומר שהייתה לי מוטיבציה מאוד גדולה להתגייס.
תמיד רציתי בסיס סגור כי שמעתי שזאת חוויה שונה ומכירים באמת חברים לחיים אבל בנתיים אני רק סובלת.
נתחיל מזה שבקורס היו לי באמת חברות אבל כשהגעתי לסדיר התפצלנו והגעתי עם עוד ארבע בנות.
בהתחלה לא שמו לב אליי ובאמת הרגשתי כמו אוויר בחדר של עצמי. הייתי שוכבת במיטה ופשוט בוהה בתקרה ומכונסת בתוך עצמי.
לאחר מכן הצלחתי לשרוד את הקורס אבל המצב שלי די החמיר כי שקעתי בדיכאון ושום דבר לא עזר לי ברמה מאוד קיצונית.
המפקדים ראו שמשהו עובר עליי וזאת הסיבה שהלכתי לקפסית כמה פעמים, הייתי רק בשלושה מפגשים מאז הקורונה.
הרגשתי מאוד לבד ובמיוחד כי הידיד הכי טוב שלי פגע בי פגיעה משמעותית ונגע בי ונישק אותי.
לבן אדם יש הפרעה כלשהי שהוא מעדיף לברוח אל העולם הוירטואלי. יש לו חברה שהוא פגש לפני שלוש שנים בטיול ביוון ומאז היא הפכה לחברה שלו והם ביחד שנתיים על בסיס טלפוני בלבד (לא נפגשו מאז). קשה לי מאוד לקבל את זה ואת העובדה שהוא בורח מכל אחריות אבל מצד שני בבסיס די מנדים אותו וצוחקים עליו ואני במצב קצת יותר טוב ממנו מבחינה חברתית אז אני מדברת איתו למרות שזה פוגע בי ואני לא מצליחה לסלוח לו. כשהחלטתי שאני סולחת היו ימים שהוא ממש התהפך ופתאום ניתק איתי כל קשר... גם מבחינה חברתית הקשר שלו עם חברים שלו הוא טלפוני בלבד.
הבעיה היא שאני מרגישה תלויה בו כי הוא היחיד שהיה שם והקשיב לי כשסיפרתי לו לגבי כל מיני מצוקות בחיים האישיים (אבל זה בשאלה נפרדת).
מבחינת ה4 בנות בחדר שלי המצב השתפר אבל אני מרגישה שזה עוד לא שם.
עם 2 מהן פיתחתי יחסים ידידות אבל לא מעבר ועם 2 נוספות התחלתי לדבר יותר אבל אני מפחדת שהן עושות את זה מתוך נחמדות.
כשאנחנו בצבא אנחנו חברות אבל אחר כך בסוף כל יום אחרי שנחזור לבתים אני לא חושבת שהן יזכרו בי וזה ממש מקשה עליי.
הקטע הוא שאין לי אפילו חברה אחת שאני יכולה לשתף ושבאמת תהיה שם בשבילי.
סיפרתי למפקדים כל מיני דברים בחלקים גם על הידיד הטורדני אבל אני לא יכולה לספר הרבה כי זה יפגע בו (הוא איתי באותה יחידה) אז אני משמיטה הרבה פרטים גם אצל הקבנית.
מבחינת הבנות אני מרגישה שאני שם אבל לא שם ושכולם רואים אותי כמשוגעת כי הייתה לי תקופה שיותר התבודדתי עם כולם.
אני רואה את היחסים בין הבנות שתכף משתחררות והן כן ביחד ומדברות אחת עם השנייה.
אני מרגישה במעין מעגל סגור... גם כשאני מנסה להתחבר לבת אחרת מהמגורים היא קצת מנפנפת אותי ואני לא רוצה להיפגע אז החלטתי להתרחק. נגיד כשאני מציעה לה לשבת להיות איתי היא יכולה לענות על ההודעה אחרי הרבה שעות וזה לא כאילו אני כל יום מבקשת אלא פעם בשבוע.
עכשיו אני מפגינה שמחה אבל כשאני מגיעה לקבנית אני פשוט מתפרקת ובוכה כי אני מרגישה שאני לא אני ואני באמת סובלת אבל אני לא אומרת לה כלום כי אני עם מוטיבציה מאוד גדולה לשרת.
המפקד האישי שלי בן אדם זהב ואגדה ואני מפחדת מאוד לאכזב אותו ומצד שני יש גם את הציפייה של המשפחה אבל נמאס לי לבוא כל יום ראשון לבסיס בידיעה שאולי לא יהיה לי מה לומר למישהו או שאני אשאר לבד באותו יום ומצד שני אני לא רוצה לספר דברים על אנשים אחרים ביחידה...
הקצין ביחידה רוצה שאני כל פעם ארשום דברים שמפריעים לי על דף וכל בוקר אדבר איתו...
אני לא רוצה להרגיש כמו אוויר. חסר לי לפחות בן אדם אחד שירצה להיות חבר שלי אני לא מבקשת יותר רק שאני לא אכנס שוב לדיכאון כי אני לא מסוגלת לשלוט על עצמי... זאת תחושה כואבת כזאת של חוסר טעם..... אני רוצה באמת להיות שלמה עם עצמי כי אני כל הזמן שונאת את עצמי ברמה מאוד גבוהה ולא יודעת מה לעשות עם זה. אני מאשימה את עצמי בכל דבר והעובדה שלא מדברים איתי וגם החברים מהבית התחילו להתרחק אבל תמיד יש לי את החברה הכי טובה... אני לא מבקשת הרבה חבר אחד ושתחושת הבדידות תפסיק. אני רוצה להיות שמחה יותר ולא לתת לדיכאון לגרור אותי למטהה.